Tractate Chullin - Chapter 3 - Mishnah 1

אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה. נְקוּבַת הַוֶּשֶׁט, וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְנִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִטַּל הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר הֵימֶנּוּ כְלוּם, הָרֵאָה שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁחָסְרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת. נִקְּבָה הַקֵּבָה, נִקְּבָה הַמָּרָה, נִקְּבוּ הַדַּקִּין, הַכֶּרֶס הַפְּנִימִית שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁנִּקְרַע רֹב הַחִיצוֹנָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַגְּדוֹלָה טֶפַח, וְהַקְּטַנָּה בְּרֻבָּהּ. הַמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ לַחוּץ, נָפְלָה מִן הַגַּג, נִשְׁתַּבְּרוּ רֹב צַלְעוֹתֶיהָ, וּדְרוּסַת הַזְּאֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דְּרוּסַת הַזְּאֵב בַּדַּקָּה, וּדְרוּסַת אֲרִי בַּגַּסָּה, דְּרוּסַת הַנֵּץ בָּעוֹף הַדַּק, וּדְרוּסַת הַגַּס בָּעוֹף הַגָּס. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה, טְרֵפָה:

אלו טרפות. ניקב הושט. שני עורות יש לו לושט, החיצון אדום והפנימי לבן. אם ניקב זה בלא זה כשרה, נקבו שניהן אפילו זה שלא כנגד זה, טרפה. וכל נקב במשהו:

ופסוקת הגרגרת. לרחבה ברובה. ואינה טריפה עד שיפסק רוב החלל. ועובי התנוך אינו משלים לרוב. ודוקא כשנפסקה לרחבה הוא דפסולה ברובה, אבל לארכה של קנה, אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למעלה לצד הראש וחוליא אחת למטה סמוך לכנפי ריאה, כשרה, לפי שכל זמן שהבהמה מושכת צוארה יותר הסדק מתמעט ואינו נראה:

ניקב קרום של מוח. שני קרומים יש למוח, העליון דבוק לעצם הגולגולת, והשני הסמוך למוח. אם ניקב העליון והשני הסמוך למוח קיים, כשירה. ניקב השני הסמוך למוח אע״פ שהעליון קיים, טרפה, ואע״פ שלא ניקב העצם:

ניקב הלב לבית חללו. שני חללים יש ללב, הגדול לצד ימין הבהמה, וחלל קטן לצד שמאל. אם ניקב הלב במשהו והגיע הנקב לאחד משני אלו החללים, טרפה. וכן אם ניקב בסחוס שבלב העשוי כעין ביב והוא קרוי קנה הלב, טרפה:

נשברה השדרה. חוליות השדרה:

ונפסק החוט. כמין חוט לבן יוצא מן המוח ועובר על פני אורך השדרה כולה, וקרום דק מקיף את החוט. ואם נפסק רוב הקיפו של קרום זה ברחבו, היינו נפסק החוט וטריפה, ואפילו לא נשברה השדרה, אלא אורחא דמלתא נקט, דרוב פסיקת החוט על ידי שבירת השדרה הוא:

ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום טריפה. עד שישתייר כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה משם, דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות. ואם נשתייר בה פחות משני זיתים בשני מקומות הללו, או אפילו יותר משני זיתים ושלא בשני מקומות הללו, טריפה:

הריאה שניקבה. שני קרומים דקים יש לריאה, ניקב זה בלא זה, כשרה. ניקבו שניהן והרוח יוצא כשנופחים אותה, טריפה. ומטעם ריאה שניקבה נאסרו כל הסירכות שבריאה כשהם במקום דעבידי לאינתוקי, לפי שאין סירכא בלא נקב, שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה ויוצא מעט מעט דרך הנקב ונקפה ונעשה קרום. וכשהסירכות במקום דלא עבידי לאינתוקי, כגון אונא באונא כסדרן, זו מגינה על זו וחוזרת לבריאותה ואין הנקב מתגלה, אבל כשהם במקום דעבידי לאינתוקי, הקרום מתפרק והנקב מתגלה:

או שחסרה. כגון שחסרה אחת מחמש אונות שיש לריאה. ואם נחסרה אחת משלש האונות של צד ימין, יש אומרים שהענוניתא משלמת וכשרה. ואם חסרה הענוניתא עצמה, יש מכשירין, דאין זה חסרון, שהרבה בהמות אין להם ענוניתא. כך מוכח בגמרא:

עד שתנקב לבית הסמפונות. קנוקנות קטנות המתפשטות בתוך הריאה כולן שופכין לסימפון הגדול. ולבית הסמפונות דתנן, כלומר לסמפון הגדול שכל הסמפונות שופכים לו. ואין הלכה כרבי שמעון:

ניקבה הקיבה. נקב מפולש לתוך חללה בכל שהוא:

ניקבה המרה. הכיס שלה. למקום שאין הכבד סותמתה:

ניקבו הדקין. בני מעים. למקום שאין דקים אחרים סמוך לנקב להגין עליו. אבל הדרא דכנתא דאנקיב לחבריה, חבריה מגין עליה:

כרס הפנימי. כל הכרס כולו קרוי כרס פנימי ונקובתו במשהו. כרס החיצונה, בשר החופה את רוב הכרס והוא קרום עב עובר על כל החלל מן החזה ועד הירכים. והכרס מיעוטו נחבא תחת צלעות החזה. ורובו תחת אותו קרום. ונקרע ברובו דקאמר, היינו שרואים כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס, טריפה. ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום, כשרה:

הגדולה טפח. בשור גדול אם נקרע טפח, טריפה, אע״ג דלא הוי רובה. ובעגל קטן מטרפא ברובה, אע״ג דלא הוי טפח. והלכה כרבי. יהודה:

המסס ובית הכוסות. סוף הכרס עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות, והמסס מחובר בו, וסביב לחבורן כשבאים להבדילן יש דופן לזה ודופן לזה, ובאמצע הן שופכין זה לתוך זה, והמא. כל נכנס מבית הכוסות להמסס ומן המסס לקיבה ומהקיבה לדקין:

שניקבו לחוץ. שהנקב נראה מבחוץ. כגון שניקבו או זה או זה שלא במקום חבורן. לאפוקי אם נקבו במקום חבורן דכשר, לפי שדופן המסס מגין על נקבי בית הכוסות, ודופן בית הכוסות מגין על נקבי המסס:

נפלה מן הגג. ושחטה מיד, טריפה, אם לא הלכה ברגליה אחר נפילתה. דחיישינן שמא נתרסקו אבריה. ואם הלכה מלא קומתה, כשרה ואינה צריכה בדיקה. ואם עמדה ולא הלכה ושחטה, צריכה בדיקה. וכן אם שהתה מעת לעת אחר שנפלה ושחטה, אע״פ שלא הלכה ולא עמדה, כשרה וצריכה בדיקה. ובדיקה זו בחלל הגוף בפנים לראות אם נתרסקו אבריה. ובית הרחם וכן הסימנים אין בהם משום ריסוק אברים:

נשתברו רוב צלעותיה. עשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח יש לבהמה, אחד עשר מכאן ואחד עשר מכאן. נשתברו שש מכאן ושש מכאן, או אחד עשר מכאן ואחד מכאן, זהו נשתברו רוב צלעותיה. והוא שנשברו מחציין כלפי השדרה, לפי ששם חיותה, ולא מחציין לצד החזה:

ודרוסת הזאב. שמכה בצפרניו בבהמה ומטיל בה ארס ושורפה. ואין דריסה אלא ביד, אבל לא ברגל. ואין דרוסה אלא מדעת. ודרוסה שאמרו, צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, וכגון ספק דרסה או שראה שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, צריכה בדיקה גבה וכריסה וצדיה וכל שכנגד בני מעיים. ואם האדים שם בשר, טריפה. ואם ודאי דרוסה היא, בודק כנגד מקום הדריסה ורואה אם האדים הבשר, טריפה, ואם לאו כשרה:

דרוסת הזאב בדקה. אבל בגסה לא אלים זיהריה למקלייה:

ודרוסת ארי בגסה. וכל שכן בדקה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דת״ק אתי ולאו לאפלוגי עליה. והלכה כמותו:

הנץ. אשפרוי״ר בלע״ז:

בעוף הדק. יונים וצפורים:

דרוסת הגס. אשטו״ר:

בעוף הגס. אווזים ותרנגולים:

זה הכלל. לאתויי שבעה מיני טרפות שלא הוזכרו במשנה ואלו הן. [א׳], קולית הירך שקפץ ממקומו מן החור שבעצם האליה שהוא תחוב בו, והוא דאיעכול ניביה. [ב׳], לקתה אפילו בכוליא אחת, וכל שכן בשתיהן. והוא דמטיא לקותא למקום חריץ של כוליא. [ג׳], טחול שניקב נקב מפולש במקום עבה שבו. ואם נשתייר בו כעובי דינר זהב, כשר. [ד׳], סימנים שנדלדלו ברובן, כלומר שנתלשו בכמה מקומות ומחוברים כאן מעט וכאן מעט. [ה׳], נעקרה צלע מעיקרה. דדוקא נשתברו תנן במתניתין דבעינן רובא, אבל נעקרה צלע אחת מעיקרה עד חצי חוליותה, טריפה. [ו׳], גולגולת שהוכתה מכות רבות על גולגולתה ולא נפחתה ולא ניקב הקרום, אם רובה נחבסה דהיינו נתרוצצה, טריפה. [ז׳], ובשר החופה את רוב הכרס ברובו, נמי איכא למאן דאמר דתנא מייתי ליה בזה הכלל. ולא הוזכר בפירוש במשנה, לפי שאינם מפרשין הכרס החיצונה ששנוי במשנה שהוא בשר החופה את רוב הכרס כדפרישנא לעיל. וכן מייתי תנא בזה הכלל בהמה שנחתכו רגליה האחרונים מן הארכובה ולמעלה, טריפה. וחסרון בשדרה, שאם חסרה חוליא אחת, טריפה. וגלודה, שנפל עורה והופשטה כולה, או מחמת שחין או מחמת מלאכה, טריפה. וחרותה, שצמקה ריאה שלה ונעשית כחריות של דקל מחמת פחד שהבעיתה אדם, דדוקא בידי שמים תנן לקמן שהיא כשירה משום דהדרא בריאה, אבל לא בידי אדם. וכל הני טרפות רבינהו תנא בזה הכלל:

כל שאין כמוה חיה. שלקתה מכה. שאין בהמה לקויה דוגמתה יכולה לחיות:

אלו טרפות. טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס. כגון נץ וכיוצא בו. ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה דמה לי מתה מחמת עצמה או הכה בסייף והמיתה. או שברה ארי והמיתה. הא אינו מדבר. אלא בשנטרפה. ולא מתה. אם הטרפה שלא מתה אסורה יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו. ורדף אדם והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף ת"ל (שמות כ״ב:ל׳) ובשר בשדה טרפה [וגו'] עד שיעשה אותו בשר הראוי לכלב. הא למדת שהטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטה למות. ועדיין לא מתה. אע"פ שקדם ושחטה קודם שתמות. הרי זו אסורה משום טרפה הואיל וא"א שתחיה ממכה זו הבא עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הנבלה. ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואע"פ שעדיין לא מתה והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה. בין שנפלה ומתה בין שחנקה עד שמתה. בין שדרסה חיה והרגתה. כך לא תחלוק בנוטה למות. בין שטרפתה חיה ושברתה. בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה. בין שנפל' ונתרסקו אבריה. בין שזרק בה חץ ונקב לבה או ריאתה. בין שבא לה חולי מחמת עצמה ונקב לבה או ריאתה. או שבר רוב צלעותיה. וכיוצא בהן. הואיל והיא נוטה למות מ"מ הרי זו טרפה. בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים. א"כ למה נאמר בתורה טרפה דבר הכתוב בהוה. שאם לא תאמר כן לא תאסר אלא אותה שנטרפה בשדה אבל אם נטרפה בחצר לא תאסר הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהוה. וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה וא"א לה לחיות מחמת עכה זו אסורה. הרמב"ם פ"ד מהמ"א:

נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. מסקינן בגמ' פ"ב דף ל"ב דר"ע שנאה קודם חזרה שחזר והודה לרבי ישבב שם במשנה ד'. ולא זזה ממקומה אע"פ שחזר והודה. וכתב רש"י ואע"פ שזו קודמת אין סדר למשנה. ולא דמי לסתם ואחר כך מחלוקת דיש סדר בחדא מסכת דבמילי אחרינא לא קפדינן אסידרא. ע"כ:

ופסוקת הגרגרת. כתב הר"ב ועובי התנוך כו' היא הרצועה העבה המחברת את הטבעות. כמ"ש בפ"ק משנה ג':

ניקב הלב לבית חללו. בשאר נקובי לא איצטריך למתני לבית חללו שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהם כלל אם לא ניקב לבית חלל. אבל לב שהוא עב ס"ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב. וניטל הלב והריאה והדקין לא איצטריך למתני דבכלל נקובים הוא דאע"ג דבטחול אמר בגמ' דניטל כשר וניקב טריפה [וכדפי' הר"ב] בכל הני נקובי דתנן פשיטא דכ"ש ניטל וניקב המרה נמי נראה דכ"ש ניטל דטריפה ומ"מ ניטלה הכבד ולא נשתייר והימנה כלום איצטריך דאפשר להיות דניטל כל הכבד ולא המרה שניטל כל בשר הכבד ונשארה מרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות. והא דתנן גבי ואלו כשרות. ניקב הלב ולא לבית חללו. צ"ל דמהכא לא הוה שמעינן דה"א ה"ה סמוך לבית חללו דסופו לינקב עד בית החלל. והא דקתני ניקב הגרגרת כשרה היינו משום דבעי למתני נסדקה [נפחתה הגלגולת כו' איצטריך סד"א כי קתני רישא ניקב קרום של מוח בלא פחת גולגלת קאמר והה"נ דכי נפחתה גלגולת בלא קרום טרפה קמ"ל. הר"ן במתני' דלקמן] ונשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה איצטריך. דאי מהכא ה"א או הא אי הא. אי נמי ה"א דבעי תרתי קא משמע לן דבחוט תלי מלתא. תוס'. והמסס ובית הכוסות. כתב הר"ן לקמן דאיצטריך סד"א מאי לחוץ דקתני רישא נקב מפולש כל שהוא כן. אפי' במקום חבורן טריפה. קמ"ל דכשרה ומאי בחוץ שלא במקום חבורם. ע"כ. אך הר"ב במשנה ז' פרק ב' דכלים כתב דמתניתין דאלו כשרות דאע"ג דלא איצטריך. רגילות המשניות לשנות כך:

או שחסרה. בגמרא דף מ"ז פריך. כיון דתנא ניקבה למה לי למתני חסרה. ומפרש דלר"ש איצטריך לאשמועינן דאפי' ר"ש מודה בחסרה דלא בעי שתנקב לבית הסמפונות:

ניקבה המרה. לשון הר"ב. הכיס שלה. וכ"פ הרמב"ם. וטעמייהו שהמרה שם לליחה שבכיס. כמו שהוא בקיבה פ"ח משנה ה' וה"ל לפרש כן גם כן כאן בקיבה:

ניקבו הדקין. כתב הר"ב אבל הדרא דכנתא דאנקיב לחבריה. בגמ' דף מ"ח להדי חבריה [*וז"ל רש"י כנתא *)אנטרי"ל בלע"ז חלב טהור. הדרא דכנתא דקים הסובבים אותו סביב כעגולה] דאנקיב לחבריה שניקב באותו צד שבינו לחבירו שלא ניקב חיצון שבכולם. ע"כ. ועיין במשנה ד' ומ"ש שם:

[*רבי יהודה אומר הגדולה כו'. כתב הר"ב הל' כר"י וכ"כ הפוסקים. משום דבגמרא שקלינן וטרינן אמלתיה. ועוד שאפשר שלא בא אלא לפרש. כמ"ש הר"ב בספ"ו דלקמן. ועיין מ"ש שם בס"ד]:

המסס. לשון הערוך לפי שמעכלת המאכל נקרא המסס. כמו והיה כמסוס נוסס (ישעיה י' י"ח). ע"כ. ותהיה הה"א שימושית כמו בהכוסות וקריאתה בפתח. וכן הרמב"ם בפ"ו מהלכות שחיטה כתב העוף אין לו כרס ולא מסס:

המסס ובית הכוסות. צ"ע דלפי סדרן ה"ל למתני בית הכוסות והמסס:

שנקבו לחוץ. כתב הר"ב לאפוקי אם נקבו במקום חבורן דכשר לפי שדופן המסס מגין כו'. ומשמע דאילו ניקבו מחללו של זה לחללו של זה. אפי' במקום חבורן טרפה. ודברי תימה הן דהא במתני' דלקמן תנן בהדיא דכה"ג כשרה. ואם נאמר דמפרש הכא כדסד"א שכתבתי לעיל בשם הר"ן. גם הוא דוחק וללא צורך היה מפרש כך. ולשון רש"י לאפוקי שנקבו במקום חיבורן בשתי דופנותיהן. והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה:

נפלה מן הגג. כתב הר"ב דחיישינן שמא נתרסקו אבריה. לשון הרמב"ם שריסוק אברים מכלל הטרפות ע"מ שאירע מחמת הנפילה. ע"כ. וכתב רש"י ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הן:

ודרוסת הזאב. כתב הר"ב שמכה כו' ושורפה. וסופה למות. לא דסופה לינקב. דא"כ בכלל נקובה היא. תוספות:

רבי יהודה אומר דרוסת הזאב. כתב הר"ב דר"י לפרושי אתא כו'. גמ'. ואע"פ שנשנה בלשון מחלוקת נמצאו הרבה כיוצא בזה וכתבתים בפ"ג דבכורים. ואיכא מ"ד בגמ' דאה"נ דפליג ות"ק סבר אלים זיהריה דזאב למקלייה נמי לגסה: דרוסת הנץ. גבי טרפות עוף הוה שייך למתני אלא משום רבי יהודה תנא ליה הכא. תוס':

זה הכלל. כתב הר"ב לאתויי כו' לקתה. ואיזהו לקוי כל שנתמסמס הבשר עד שאם אחז אדם במקצתו מתמסמס ונופל. טור סי' מ"ד. ומ"ש הר"ב והוא דמטיא לקותא למקום חריץ. לשון הב"י פירש"י [דף נ"ה] למקום חריץ שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ובדברי הרשב"א בתורת הבית מפורש יותר. שכתב ומקום חריץ היכן. לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא ע"כ. וע' במשנה דלקמן. ומ"ש הר"ב. נעקרה צלע וכו' עד חצי חוליתה והצלע שכנגדה מחוברת יפה בחצי חוליא [הקיימת]. רש"י דף נ"ב. ומ"ש הר"ב ובשר החופה את רוב הכרס כו'. לפי שאינם מפרשים הכרס החיצונה כו'. אלא מקום שאין בו מילתא. גמ' דף נ' ופירש"י מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר [שגוררין] ברותחין מן הכרס. ע"כ. [*ומ"ש הר"ב וכן מייתי תנא בזה הכלל בהמה שנחתכו כו' וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דבהמה כו' מתניתין היא בפ"ד. וגלודה נמי ודאי דהלכה כחכמים. ומיהו בחרותה הוה מצינן למטעי דקתני בידי שמים לרבותא דכל שכן בידי אדם י"ל דהכי מייתי בזה הכלל לומר שכולן כלולין בשאין כמוה חיה אע"ג דלא קתני להו הכא. ומ"מ נראה לי שאין פירושם מוכרח ולא היו צריכין לפרש כן. דבסוגיא דמקשה והא איכא בסגר. [סימן הוא להני ד' בהמה שדרה וכו'] ארבי ישמעאל דתנא י"ח ונחית למנינא [הוא דמקשה ליה] ואלו הי"ח הן הני דבמתני' דהכא ולהכי פריך מבסגר ומשב שמעתתא אבל לתנא דידן מאי דתנא בהדיא תנא מאי דלא תנא הוא דמייתי בזה הכלל. ובהדיא אמרינן בסוגיא דף נ"ד על זה הכלל. לאתויי שב שמעתתא. וכן נראה דאף שדרה נשנה פרק ב' דאהלות לטומאה ומייתי לה בריש פירקין בגמ' ואתמר עלה אמר רב יהודא אמר שמואל וכן לטרפה]. ומ"ש הר"ב וחסרון בשדרה. שאם חסר חוליא כו' חוליא בלא צלע. ומשכחת לה בשלהי כפלי יש חוליות הרבה בלא צלע דאי בדיש בה צלע תיפוק ליה משום נעקרה צלע. גמ' דף נ"ב [*ומ"ש הר"ב והגלודה שנפל העור כו'. עיין בפי' למשנה דלקמן. ומ"ש שם בס"ד]:

כל שאין כמוה חיה טריפה. דכתיב (ויקרא י״א:ב׳) זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול [זאת מיעוטא הוא. והכי משמע זאת סתם בהמות שהן חיות אכול] שאינה חיה לא תיכול. גמ' דריש פירקין:

שאין כמוה חיה. בבהמה ששחטה אנן קיימין להכי לא תנן שאינה חיה. ושוב מצאתי שדקדקו כן התוס' פ"ב דף ל"ב: