Tractate Chullin - Chapter 1 - Mishnah 4

הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצְּדָדִין, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. הַמּוֹלֵק מִן הָעֹרֶף, מְלִיקָתוֹ כְשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה, שֶׁכָּל הָעֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה, וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה. נִמְצָא, כָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה, פָּסוּל בִּמְלִיקָה. כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה, פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה:

השוחט מן הצדדים. צדי הצואר:

שחיטתו כשרה. ואפילו לכתחילה נמי. ואיידי דבעי למתני סיפא המולק מן הצדדים, תני נמי השוחט בדיעבד:

המולק מן הצדדים מליקתו פסולה. דבמליקה כתיב (ויקרא ה׳:ח׳) ממול ערפו, דהיינו מאחוריו:

השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. והני מילי שלא החזיר הסימנים אחורי העורף אלא חתך המפרקת עד שהגיע לסימנים, דקודם שהגיע לסימנים נטרפה בשבירת המפרקת. ואע״ג דבמליקה כשרה, התם הוא דכולה מתחלה ועד סוף הוי מן המליקה והוי כשאר שוחט שנוקב את הושט מעט מעט עד שגומר שחיטתו. אבל שחט מן העורף, כיון דשחיטה לאו הכי גמירי, לא הוי שבירת המפרקת מן השחיטה, ואיטרפה לה. והשוחט מן הצדדים דקתני רישא, אפילו בדלא אהדר הסימנים. דהא מישחטי סימנים שפיר קודם חתיכת המפרקת:

המולק מן העורף. לאו עורף ממש דהיינו מה שיש משפוי הקדקוד מאחוריו כל דבהדי פרצוף, דהא כתיב ממול ערפו, אלא מול הרואה את העורף דהיינו אחורי הצואר מלק בצפורן וחתך בשר ומפרקת עד שהגיע לסימנים. מליקתו כשרה. דזו היא מצות מליקתו לכתחלה. ואיידי דתנא השוחט מן העורף פסולה ואפילו בדיעבד, תנא נמי המולק בדיעבד:

השוחט מן הצואר. תחת הגרון קרי צואר. והוא דרך רוב השחיטות:

שכל העורף. כל מול הרואה את העורף:

השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה. פירש הר"ב ואפילו לכתחילה ואיידי וכו'. וכן פירש"י. וכתב הר"ן ולא ידעתי מי הזקיקו לכך. דודאי משמע דמצות שחיטה לכתחלה באמצע צואר היא. דמן הצדדין איכא למיחש שמא תשבר מפרקת קודם שחיטת הסימנין. ותו כיון דשחיטה בסימנין היא כי שחיט מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער ב"ח. לפיכך נראין הדברים דדיעבד הוא דשחיטתו כשרה. אבל לכתחלה מצוה לשחוט מן אמצע הצואר. וכתב [צ"ל וכ"כ] הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שחיטה. וצריך השוחט שישחט באמצע הצואר. ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. עכ"ל הר"ן. ומסיים הכ"מ ואף ע"ג דתנן השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה. התם על כרחך אית לן למימר דאגב דקתני המולק דיעבד קתני נמי השוחט. ע"כ. והא דעיקר שחיטה מן הצואר. ע' בפי' הר"ב רפ"ב:

המולק מן העורף. כתב הר"ב לאו עורף ממש. דהיינו כו'. כל דלהדי פרצוף כדכתיב (ירמיה ב') כי פנו אלי עורף ולא פנים. גמרא. ומ"ש הר"ב דזו היא מצות מליקתו. עי' עוד במשנה ד' פ"ו דזבחים:

[*נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה. מפרשינן בסוגיא דאתא למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף דפסול במליקה. וכתב רש"י ואיידי דתנא כשר בשחיטה כו'. תני נמי כשר במליקה כו'. ואוקמתא אחריתי דלא כמסקנא. וכמ"ש ג"כ הרמב"ם בסוף פ"ו מהמ"ק]: