Talmud BavliPesahim 30a : Youtube
Daf TubeYoutube
3 video classes :
Pesahim Page 30a
Pesahim 30a - Guemara
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כרבי שמעון ומי אמר רבא הכי והאמר רבא רבי שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא הני מילי בעיניה אבל על ידי תערובת לא ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כי הוינן בי רב נחמן כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא אמר לן פוקו וזבינו חמירא דבני חילא:
אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו ושמואל אמר לא ישברו אבל משהי להו לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו זביני אכנדיכי ואי לא דרשינא לכו כרבי שמעון ולידרוש להו דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה אתריה דרב הוה ההוא תנורא דטחו ביה טיחיא אסרה רבא בר אהילאי למיכלי' לריפתא אפי' במילחא לעולם דילמא אתי למיכליה בכותחא מיתיבי אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה כיוצא בו
Comments from Rashi on Masechet Pesahim Page 30a
אמר רבא הלכתא כו' . ש"מ דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו ולא שני לן בין חמץ לשאר איסורי אלא בהא מילתא דגזר שלא במינן אטו מינן שמעינן מינה חלב שנפל לקדירה אוסר במשהו וכן הלכה והא דקי"ל כל איסורין שבתורה בששים בשלא במינן הוא: שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר . אפילו בנותן טעם: אבל ע"י תערובת לא . ואפי' שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובת דיליה: ואזדא רבא . דאמר הלכה כר' שמעון לטעמיה דאמר נמי בעלמא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה הואיל וליכא למיקנס ביה מידי ואי רבי יהודה חמץ סתמא קאמר ואפילו דנכרי: בני חילא . נכרים אע"פ שאופיהו יום זה שעבר והוא פסח: אמר רב קדירות בפסח ישברו . רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר' יהודה ואית ליה במשהו וקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי חדא דאוקי רבא הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר כר"ש והאי פחות מתערובת הוא ועוד דקי"ל נותן טעם לפגם מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו בדופני הכלי: וליעבד בהו שלא במינו . דהא מודי רב לעיל דחמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו: כנדי . קדרות לאחר הפסח: אשוו זבינייכו . אל תעלו דמיהן יותר משוויי': כר"ש . דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח: כר"ש . דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח: דטחו ביה טיחיא . שומן נתנו בו בקרקעיתו ונותן טעם בלחם: לעולם . אפילו חזר והוסק: אפילו במילחא . להכי נקט אפילו במילחא שאין דרך לאכול פת בלא מלח או ליפתן:
Comments from Tosafot - Pesahim 30a
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור בכל שהוא כרב . פסק רש"י בחולין דמין במינו במשהו כרבי יהודה דאמר בפ' כל הבשר (חולין קט.) מין במינו לא בטיל ואף רבי קאמר התם נראין דברי רבי יהודה מכלל דהלכתא הכי ועוד הביא ראיה מהא דפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע"ז (דף סו.) חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי רבא אמר במשהו אביי אמר בנותן טעם משום דמר סבר בתר שמא אזלינן ומר סבר בתר טעמא אזלינן אלמא בין לאביי בין לרבא מין במינו במשהו ועוד פסק רבא בשמעתא מין במינו במשהו כרב ור"ת אומר דכל אלו אינם ראיות דאין הלכה לא כר' יהודה ולא כרבי וההיא דפ' בתרא דמס' ע"ז פלוגתא דאביי ורבא מצי למימר דחמירא וחלא דטבל ויין נסך דמודו ר' יוחנן ור"ל שהם במשהו ודשמעתא אי גר' במשהו כרב י"ל שפוסק בחמץ כרב ולא מטעמי' דרב דס"ל בכל איסורין שבתורה במינו במשהו ורבא לית ליה אלא דוקא בחמץ בפסח משום חומרא דחמץ וגם רב יהודאי גאון פסק כן דדוקא בחמץ פסק רבא כרב דשאלו מקמיה כל איסורין שבתורה במשהו כרב או בנותן טעם כר"י והשיב מדאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו א"כ בהא [מיהו] הלכה כרב במשהו אבל בשאר איסורין בנ"ט כר' יוחנן וכר"ל ועוד אומר ר"ת דלא גרסי' במשהו כרב וכן משמע בה"ג דלא גרס ליה וסבר רבא גם בחמץ כר' יוחנן והא דלא פסק בהדיא הלכה כר' יוחנן משום דה"א דלא פסק כוותיה אלא בזמנו אבל שלא בזמנו לא דלא תקשי דרבא אדרבא דהא אמר רבא קנסא הוא דקניס ר' שמעון כדפרי' להכי איצטריך לפרש ומביא ר"ת ראיה דבהדיא סבירא ליה לרבא בפ' גיד הנשה (חולין צז: ושם) מין במינו בס' דקאמר אמרו רבנן בטעמא וכו' מין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי מין שלא במינו וליכא קפילא בס' ואין לדחות דמיירי בחמרא חדתא ועינבי דהוי טעמא אחד והוי בס' משום דרבא בתר שמא אזיל ולא חשיב מינו דא"כ אמאי קרי ליה מין במינו ובהקומץ רבה (מנחות כג. ושם) משני רבא דסבר ר' יהודה מין במינו וד"א וכו' מכלל דאיהו לית ליה ובפ' התערובת (זבחים עט. ושם) קסבר ר"א בן יעקב מין במינו בטל וסתמא דגמרא קאמר בשילהי מסכת ביצה (ד' לח: ושם) שפיר עבוד דאחיכו עליה חיטי בחיטי נהי דלרבי יהודה לא בטל לרבנן מיבטל בטיל מכלל דהכי הלכתא ורש"י גופיה פסק בפרק בתרא דמס' ע"ז (ד' סו.) גבי פלוגתא דאביי ורבא דהלכתא כרבי יוחנן דסבר בנ"ט ובה"ג של אספמיא פסק דחתיכה בחתיכות בנ"ט ומייתי מדרבא בפ' גיד הנשה (חולין צז.) ויין נסך דקאמר התם במשהו אומר ר"ת דוקא כשנתנסך לפני ע"ז דאמתני' קאי דבעי תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה אבל סתם יינן דשרי בהנאה בס' ובתשובת הגאונים שכתב רבינו יוסף טוב עלם מצא ר"ת יין נסך שנתנסך ממנו לפני ע"ז אסור בהנאה ואינו בטל אפילו באלף כמו ששנינו אלו אסורין ואיסורן איסור הנאה בכל שהוא יין נסך וכו' מכלל דשאר איסורין וסתם יינן חוץ מטבל ויין נסך בין במינו ובין שלא במינו בנ"ט ובחמץ בפסח לא עשה ר"ת מעשה אע"ג דבשאלתות דרב אחאי נמי איתא דרבא אית ליה גם בחמץ בנ"ט: [וע"ע תוס' חולין צז. ד"ה אמר רבא]: אמר רב קדירות בפסח ישברו . בפ' בתרא דמס' ע"ז (דף סח: ושם) גבי עכברא בשיכרא מספקא ליה אי קסבר רב נותן טעם לפגם אסור או מותר ועכבר' בשיכרא אשבוחי משבח ואי ס"ל מותר אפ"ה קאמר הכא שפיר ישברו דנ"ט לפגם דוקא בדיעבד שרי אבל לכתחלה אסור דגזרינן שאינו בת יומא אטו בת יומא ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי: לשהינהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן . תימה לר"י נהי דסבירא לן דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד מ"מ הא תנן אין מבטלין איסור לכתחלה ואפי' איסורא דרבנן אין מבטלין דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם שאסרו עד ששים הואיל שיכול להוסיף ולבטל האיסור ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתנור בי"ט שמרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן (ביצה ד' ד:) דהתם איסור מוקצה אין לו שורש מן התורה אבל מידי דאית לי' שורש מן התורה לא ומפרש ה"ר יוסף הואיל ואיכא תרתי לטיבותא שהוא נותן טעם לפגם ומשהו שלא במינו בכה"ג מבטלין ולדבריו צ"ל דה"פ וליעבד שלא במינו אי ס"ל לרב נותן טעם לפגם מותר ור"י מפרש דכיון שהקדירות של חרס הן אם יהיו אסורין ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד ואע"ג דלענין איסור קדירה שאין בת יומא אסרינן לה אע"פ שאין לה תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל ושלא במינו הוא יכול לבטל וכדיעבד דמי: דילמא אתי למיעבד במינו . לעיל לא גזר שלא במינו אטו מינו דהא לא שכיח שיתערב לו חמץ אבל הכא להתיר לבשל בהן איכא למיגזר: ואפילו במלחא . והא דאמר בכיצד צולין (לקמן פסחים עו:) פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלו בכותח אבל במלח שרי התם לא אסירא אלא מטעם ריח דליכא איסור כולי האי: דילמא אתי למיכליה בכותח . ותימה וליכליה בכותח דהא נותן טעם בנ"ט הוא כדאמר בפ' כל הבשר (חולין קיא: ושם) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח וי"ל דקאמר התם נמי צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח ופרש"י משום חורפא דצנון בלע טפי מדגים רותחים שעלו בקערה ולפי זה דגים שנתבשלו בקדירה אסור לאוכלן בכותח דע"י בישול בלעי יותר מדאי וכן נמי הכא מחום התנור בלעי טפי ולפי' אחר שפ"ה שם דצנון אסור לפי שפעמים שהשמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר ואיכא בצנון טעם בשר ממש קשה הכא כיון שנתקנח התנור יפה או הוסק פעם אחרת אמאי אסור לאוכלו בכותח וי"ל דשומן שעל החרס אינו יכול לקנח יפה:
Pesahim 30a - Mishnah translated into english
Rava said: The halakha is that with regard to the prohibition against eating a mixture of leavened bread during its time of prohibition, i.e., during Passover, regardless of whether it is mixed with its own type or with another type, it is forbidden, even if any amount becomes mixed in, in accordance with the opinion of Rav. Not during its time of prohibition, but rather after the conclusion of Passover, regardless of whether the leavened bread was mixed with its own type or with another type, it is permitted, even when it gives flavor to the mixture. This is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who states that leavened bread owned by a Jew during Passover is permitted after Passover.
The Gemara asks: Did Rava actually say this, that according to Rabbi Shimon, leavened bread owned by a Jew on Passover is permitted after Passover? But didn’t Rava himself say that Rabbi Shimon imposed a penalty forbidding one from deriving benefit from leavened bread owned by a Jew during Passover, since he transgressed the prohibition it shall not be seen and the prohibition it shall not be found?
The Gemara resolves this challenge: This penalty applies only to leavened bread that is in its pure unadulterated form, but with regard to a mixture, no, one does not impose a penalty, even though the leavened bread is still extant. The Gemara adds: And Rava follows his line of reasoning, stated elsewhere, that indicates that he rules in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as Rava said: While we were studying in Rav Naḥman’s house, on the evening when the seven days of Passover had passed, he said to us: Go and buy leavened bread from the gentiles who baked it on that day, the last day of Passover. Based on this story, it is clear that he maintained that one may eat leavened bread that was owned by a gentile during Passover.
Rav said: Earthenware pots in which leavened bread was cooked during Passover should be broken, as some small quantity of the flavor of the leavened bread was absorbed into the pot. It is therefore prohibited to cook in them again, as the forbidden flavor of this leavened bread would be transmitted to the new food. The Gemara asks: And why was Rav so stringent with regard to these pots? Let him retain the pots until after the conclusion of Passover and prepare mixtures of another type of food in them. Even Rav maintains that when a small bit of leavened bread is mixed with another type of food after Passover, the mixture is permitted. The Gemara explains that he did not allow this due to a rabbinic decree that perhaps one will come to prepare a mixture of the same type in these pots, causing their contents to become prohibited. He therefore instructed that one destroy these pots in order to avoid this pitfall.
And Shmuel said: They need not be broken. Rather, he should retain them until after its time, i.e., the conclusion of Passover, and then he may prepare food of either the same type or another type in them.
And Shmuel follows his line of reasoning, stated elsewhere, as Shmuel said to the pot merchants, who would dramatically raise their prices after Passover: Level the prices for your pots. And if you do not bring your prices down, I will teach you that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that one is permitted to derive benefit from leavened bread after Passover. This ruling would lead people to retain their vessels and desist from purchasing new vessels after Passover, and consequently the merchants would lose business.
The Gemara asks: Let him indeed teach this ruling to them, for Shmuel holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as was previously mentioned. As such, why did he not publicize his opinion on the matter? The Gemara answers: It was Rav’s locale, and therefore it would not be appropriate for Shmuel to publicly present a position with which Rav did not agree. However, when he saw the merchants raising their prices in an unfair manner, he nevertheless threatened to make his opinion on the matter public.
The Gemara recounts: There was a certain oven that they smeared with grease from meat, and consequently the flavor of meat was absorbed into it, and then they used it to bake bread. Rava bar Ahilai prohibited eating this bread even with salt, and not just with milk. This status would apply forever to bread baked in this oven, even during subsequent baking, lest one eat such bread with kutaḥ, a dairy-based seasoning, which would be a violation of the prohibition against eating meat with milk.
The Gemara raises an objection to this statement: It was taught that one may not knead the dough with milk, and if he did knead the dough with milk, then all of the bread is prohibited due to concern that he will commit a habitual transgression. As one habitually eats bread with meat, there is a concern that one will come to eat this bread with meat as well, unwittingly transgressing the prohibition against eating meat with milk. Similarly,
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.