Talmud BavliThe learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Margalit bat Ledicia
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat יוסף בן מושה
The learning on the whole site is dedicated : L'ilui Nishmat Avraham Ben Simha
Menachot 67b : Youtube
Daf TubeYoutube
2 video classes :
Menachot Page 67b
Menachot 67b - Guemara
אי הכי אפילו חלה נמי אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח ועוד תרומה נמי אפשר דעביד לה כדר' אושעיא דאמר רבי אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר אי נמי דעייל לה דרך גגות ודרך קרפיפות התם בפרהסיא זילא ביה מילתא הכא בצינעא לא זילא ביה מילתא:
מתני׳ בא לו לעשרון נתן עליו שמנו ולבונתו יצק ובלל הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח קלי שלא ברצון חכמים דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין:
גמ׳ ולא גזר רבי יהודה דלמא אתי למיכל מיניה ורמינהו ר' יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור וחכמים אומרים לא בדק כו' אמר רבה שאני חדש
Comments from Rashi on Masechet Menachot Page 67b
א"ה בחלה נמי . ליגזור גלגול נמי משום בעלי כיסין: אפשר דאפי לה כו' . כלומר להכי לא גזרינן בחלה דאי הוה בעי לאערומי מצי לאיערומי בהיתירא: דאפי לה פחות מה' רבעים קמח ועוד . דלא מחייב בחלה דזהו שיעור עיסה לחלה במסכת עירובין בפרק כיצד משתתפין (דף פג:): במוץ שלה . כעין מאכל בהמה ומאכל בהמה פטור מן המעשר ל"א במוץ שלה שלא יראה פני הבית: דרך גגות דרך חצירות . דאין טבל מוקבע למעשר עד שיכניסוהו דרך השער דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ובמעשר כתיב בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ פח.): התם . במוץ ובדרך גגות פרהסיא זילא מילתא שיאמרו פלוני מערים למיפטר ממעשר הלכך עביד להו על ידי עובדי כוכבים בצנעא: הכא . גבי חלה הפחות מחמשת רבעים ועוד: צנעא היא ולא זילא ביה מילתא . הלכך לא עביד ע"י עובדי כוכבים: מתני' בא לו לעשרון נותן תחילה שמנו ולבונתו יצק ובלל . שכן דרך כל המנחות שנותן שמן תחילה בכלי ואחר כך נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל כדאמר בפרק אלו מנחות (לקמן מנחות עד:): הניף והגיש . דאמרינן בפרק כל המנחות (שם סא.) דמנחת העומר טעונה תנופה והגשה: משקרב עומר . מיד כשיוצאים מוצאין שוקי ירושלים מליאות קמח וקלי מתבואה חדשה: שלא ברצון חכמים . דגזרינן שמא יאכל כשיקצור ויאכל חדש קודם העומר וזה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר: רבי יהודה אומר כו' . דלא גזר שמא יאכל: גמ' בודקים . חמץ: ובשעת הביעור . בשעה ששית אבל מכאן ואילך לא [יבדוק] אפילו לא בדק בזמנו דגזרינן משום דלמא אתי למיכל כשמוצא בפסח ורבנן פליגי עליה דאמרי לא בדק בתוך המועד כלומר במועד שריפתו דהיינו בשש יבדוק לאחר המועד בתוך הפסח עצמו ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה:
Comments from Tosafot - Menachot 67b
כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. בנדה פרק כל היד (דף טו:) פירש בקונטרס דדוקא בהמתו שהוא אכילת עראי אבל אכילת קבע לא היינו מדרבנן וקשה מהא דפריך התם ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה כו' ומשני דספק וספק הוא משום דשמא עביד כר' אושעי' ואי בהמתו דוקא אכתי תיקשי ליה דלאדם ודאי טבול לאכילת קבע מיהו ההוא איכא לשנויי דספק מוציא מידי ודאי בדרבנן ובפ"ק דפסחים (דף ט.) דמייתי לה אבדיקת חמץ דרבנן גבי אין חוששין שמא גיררה חולדה גבי חמץ החמירו כודאי דאורייתא אבל קשה מהך דשמעתין דאי בהמתו דוקא אכתי לא ליפטר מירוח עובד כוכבים מאכילת אדם דלא אפשר למיפטר נפשיה כר' אושעיא לענין אכילת עצמו ושייך למיגזר ביה משום בעלי כיסין והיה מפרש ה"ר אפרים מתוך כך דלאדם עצמו נמי שרי ובהמתו דנקט לפי שדרכו להערים בלשון זה שלצורך בהמתו מכניס שמתבייש לומר לצורך עצמו ואע"ג דאכילת קבע אסור קודם ראיית פני הבית היינו היכא דיכול לבא לידי חיוב כשיראה פני הבית אבל היכא שהכניסה במוץ שלה ומירחה בבית שוב אינו יכול לבא לידי חיוב עוד וקשה דבפ"ק דביצה (דף יג:) תניא הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי ופטור ובתוספתא קתני בהדיא מכניס לבית וקתני דוקא עראי אבל קבע לא אע"ג דהכניסן במוץ דהא שבלין קתני ועוד קשה אכתי יכול לבא לידי חיוב למ"ד בהשוכר את הפועלים (ב"מ פח:) דחיטין ושעורין בני גורן נינהו בגורן תלינהו רחמנא דלא גרע עשאן גורן בבית מעשאן גורן בשדה דחייב בלא ראיית פני הבית ונראה לפרש דהא דפריך הכא אי הכי תרומה נמי עביד ליה כרבי אושעיא דמידי דמאכל בהמה קשיא ליה מה הועילו חכמים בתקנתן כגון שעורין ושבלת שועל שהוא מאכל לסוסים ולרכש ועוד יש לפרש דהכי פריך תרומה נמי עביד לה כר' אושעיא ואע"ג דר' אושעיא לא מהני אלא לאכילת עראי לענין אכילת עראי אמאי לא נגזור משום בעלי כיסין כיון דיכול לפטור עצמו מעראי כדר' אושעיא וע"כ כי גזור משום בעלי כיסין אאכילת עראי גזור דאי אאכילת קבע מעיקרא נמי בלאו הכי לא אכיל דהתם גם מירוח העובד כוכבים נמי לא היה פוטר אלא מעראי אפי' כי לא גזרו משום בעלי כיסין דנהי דגלגול עובד כוכבים פוטר לגמרי היינו משום דכי משוית ליה כקודם גלגול שרי לגמרי אבל מירוח עובד כוכבים כי משוית ליה נמי כלא נתמרח מיתסרא מיהא אכילת קבע והא דקאמר לעיל חלת עובד כוכבים בארץ ותרומתו בחוצה לארץ מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת הא בא"י מדמעת ודייק מינה דסבר גלגול העובד כוכבים פוטר מירוח העובד כוכבים אינו פוטר משמע הא אם היה מירוח עובד כוכבים פוטר היתה תרומתו נאכלת לזרים כמו חלה היינו התם דתבואה של עובד כוכבים שלא היתה עומדת להתחייב במעשר מיפטרא נמי לגמרי אבל אותה שתחילתה של ישראל ומכר לעובד כוכבים לא מיפטר מירוחו אלא מעראי ומיהו לגמרי מסקינן משום בעלי כיסין אפילו תחילתה דעובד כוכבים ומכר לישראל חייב כדפירש' לעיל מדלא מיפטר עובד כוכבים שמרח קודם שנתגייר וא"ת ומ"ש ממירוח הקדש לעיל דפטר לגמרי ותנן נמי בפ"ק דמס' פאה (מ"ו) המקדיש והפודה חייב במעשר עד שימרח הגזבר וי"ל דהתם משום פסידא דהקדש אוקמוה רבנן אדאורייתא וקצת יש דוחק לפירוש זה דקודם גזירה דבעלי כיסין מה שייך לחלק בין היה מתחילתו של עובד כוכבים לאותו שהיה של ישראל ומכרו לעובד כוכבים ואם שייך לחלק בו א"כ אחר שגזרו משום בעלי כיסין אמאי גזרו על אותו שהיה מתחלתו של עובד כוכבים ומ"מ לא יתכן פי' זה דבמס' (פאה) [תרומות] פרק תשיעי (מ"ז) משמע דמירוח העובד כוכבים פוטר מאכילת עראי דתנן המנכש עם העובד כוכבים בחסיות אע"פ שפירותיו טבל אוכל מהן עראי כלומר שטבל היו כשזרעם דמן הממורח זרע דגידולי טבל אסור בדבר שאין זרעו כלה כדתנן התם וחסיות דבר שאין זרעו כלה הם כדתניא בסוף הנודר מן הירק (נדרים נח:) והא דשרי עראי על כרחין לאו כמאן דאמר הכא אינו פוטר דאורייתא דלדידיה אפי' עראי אסור אלא כמ"ד פוטר וכי גזור משום בעלי כיסין בקבע אבל באכילת עראי לא גזור: כדי שתהא בהמתו אוכלת. וא"ת היכן מצינו דטבל אסור בהנאה וי"ל דנפקא לן כדדרשינן בפ' במה מדליקין (שבת כו.) אין מדליקין בטבל טמא משום משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך פי' אכילתה אף תרומה טמאה כן דהיינו הדלקה והדר גמרינן טהורה מטמאה דמיתסר בהדלקה קודם הרמה וכן להאכילה לבהמתו כל הנאות של כילוי דהוי כעין הדלקה ולא כמו שפי' בקונ' דווקא טבל טמא אבל בטבל טהור מדליקין אלא נקט טמא וכ"ש טהור ומההיא דרשא גופא ידעינן דאין ישראל מאכיל לבהמתו כרשיני תרומה: (יצק) נתן תחילה שמן ולבונתו קודם הסולת יצק לאחר נתינת סולת ובלל שכן דרך כל המנחות שנותן שמן תחילה בכלי ואח"כ נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס דתנן לקמן בפ' אלו מנחות (מנחות דף עד:) כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלשה מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן ונראה דכולהו תני להו הכא דנתן שמנו הוא נתינת שמן תחילה בכלי ויצק ובלל היא יציקה ובלילה דלקמן ובין הכא ובין התם הוה ליה למיתני בלילה ברישא דיצק היא יציקה אחרונה דמרבינן כל המנחות ליציקה בר ממנחת מאפה לקמן בפרק אלו מנחות (מנחות דף עד:) שכך הוא הסדר תחילה נותן השמן בכלי ונותן הסולת ולש בפושרים ונותן שמן עליו בולל וחוזר ונותן שמן לקיים מצות יציקה וקומץ: יצק ובלל. תימה דלא תני מלח כדקתני בהקומץ רבה (לעיל מנחות יח.) לא יצק לא בלל לא מלח: ובשעת הביעור. בשעה ששית אבל מכאן ואילך לא יבדוק ואפילו לא בדק בזמנו משום דדילמא אתי למיכל מיניה כשמוצאו בפסח ורבנן פליגי עליה דאמרי לא בדק בתוך (הפסח) [המועד] כלומר במועד שריפתו דהיינו בשש יבדוק לאחר המועד בתוך הפסח עצמו ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה כך פירש בקונטרס וקשה אמאי שני בלישנא דרבי יהודה קרי ליה שעת הביעור לשעה ששית ורבנן קרו ליה מועד לכך נראה דמועד ממש קאמר תוך ימי הפסח:
Menachot 67b - Mishnah translated into english
The Gemara asks: If so, then ḥalla should be subject to the same rabbinic decree as well, to prevent someone from circumventing their obligation to separate ḥalla by temporarily selling their dough to a gentile who will knead it and return it to them. Why then does the baraita teach that dough kneaded by a gentile owner is exempt? The Gemara answers: There is no need for a decree in this case, since if one wanted to circumvent his obligation to separate ḥalla from his dough, an easier method is available: It is possible for him to bake using less than five-fourths of a kav of flour and a bit more, the minimum amount necessitating the separation of ḥalla.
The Gemara asks: If so, why is there a need for a rabbinic decree with regard to teruma and tithes? The obligation to separate teruma and tithes can also be easily circumvented by acting in accordance with that which Rabbi Oshaya suggested, as Rabbi Oshaya says: A person can employ artifice to circumvent obligations incumbent upon him in dealing with his grain, and exempt himself by bringing it into his courtyard in its chaff so that his animal may eat from it. And this grain is exempt from teruma and tithes. Although the obligation to separate teruma from and to tithe produce that has been fully processed applies even to animal fodder, it is permitted to feed one’s animal untithed produce that has not been fully processed. Alternatively, another option of avoiding the obligation of teruma and tithes is to bring in the produce to his house by way of roofs or by way of enclosures [karpeifot]. The obligation of teruma and tithes applies only to produce that passes through the entrance of the house.
The Gemara answers: There, in the case of teruma and tithes, the two options of bringing in the grain in its chaff or by way of roofs are performed in public [befarhesya], and it is degrading for one to be seen circumventing his obligation. Consequently, one who wishes to avoid the obligation would prefer the option of transferring ownership to a gentile, which the Sages prevent with their decree. Here, in the case of ḥalla, the option of baking with less than the minimum quantity of flour to avoid being obligated to separate ḥalla from the dough is performed in private, and it is not degrading for him, and he would sooner take advantage of that option than go through the process of transferring the dough to a gentile. Therefore, the Sages did not apply their decree in this case.
MISHNA: After daybreak, the priest sacrificing the omer came to the sifted tenth of an ephah, placed in the vessel in his hand some of its log of oil, and placed its frankincense on the side of the vessel. He then poured some more oil from the log onto the high-quality flour and mixed them together, waved and brought the meal offering to the corner of the altar, and removed the handful and burned it on the altar. And the rest of the meal offering is eaten by the priests.
Once the omer was sacrificed people would emerge and find the marketplace of Jerusalem full of the flour from the parched grain of the new crop that was permitted by the waving and the sacrifice of the omer offering. That filling of the marketplace with the new crop was performed not with the approval of the Sages; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: They would do so with the approval of the Sages.
GEMARA: The mishna teaches that the marketplaces of Jerusalem would be filled with flour of parched grain even before the sacrificing of the omer offering, and Rabbi Yehuda holds that the Sages approved of this practice. The Gemara asks: And doesn’t Rabbi Yehuda agree that the Sages issued a decree against filling of the marketplaces with grain that is prohibited in consumption at the time? Wasn’t he concerned that perhaps someone might come to eat from it?
And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Pesaḥim 10b): Rabbi Yehuda says that one searches for leaven on the evening of the fourteenth of Nisan, and on the fourteenth in the morning, and at the time of the eradication of leaven. And the Rabbis say: That is not the halakha; rather, if one did not search on the evening of the fourteenth he should search on the fourteenth during the day, and if he did not search on the fourteenth, he should search during the festival of Passover. Since Rabbi Yehuda does not allow a search on Passover itself, he is evidently concerned that one who finds prohibited food might come to eat it. The same reasoning should apply in the case of the new crop.
Rabba says that the prohibition of new grain is different, for the following reason:
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.