Tractate Demai - Chapter 3 - Mishnah 3

הַמּוֹצֵא פֵרוֹת בַּדֶּרֶךְ וּנְטָלָן לְאָכְלָן, וְנִמְלַךְ לְהַצְנִיעַ, לֹא יַצְנִיעַ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְאִם מִתְּחִלָּה נְטָלָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבֵדוּ, פָּטוּר. כָּל דָּבָר שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְמָכְרוֹ דְּמַאי, לֹא יִשְׁלַח לַחֲבֵרוֹ דְּמַאי. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּוַדַּאי, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ:

לא יצניע עד שיעשר. דאסור להוציא מידו דבר שאינו מתוקן:

שלא יאבדו. ולא נתכוין לזכות בהן:

שאין אדם רשאי למכרו דמאי. כגון במדה דקה דאמרינן בפירקין דלעיל:

לא ישלח לחבירו דמאי. בדקה, אבל שולח לו בגסה כיון שרשאי למוכרו בגסה:

רבי יוסי מתיר. לשלוח לחברו ודאי אפילו בדקה, ובלבד שיודיעו. ומודה רבי יוסי שבדמאי אסור בדקה. ואין הלכה כרבי יוסי:

המוצא פירות בדרך. ונקבעו למעשר. דומיא דפירש הר"ב במתניתין דלעיל ובהכי אוקמה הרמב"ם למתניתין דהכא כמו שנראין דבריו בפי"א מהל' מעשר. ועיין בפרק ב דמסכת מכשירין:

ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר. וכ"ש אם יאכלם בעצמו שלא יאכל עד שיעשר. דהא בהוקבעו למעשר עסקינן כמ"ש אלא קמ"ל דאף להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אסור וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר נטלן לאכלן ונמלך להצניע לא ישהה אותן עד שיעשר כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ואם מתחלה נטלן שלא יאבדו הרי זה מותר להשהותן אצלו עד שירצה לאוכלן או לשלחן או למוכרן יעשר אותן דמאי ע"כ:

להצניע. ל' הרמב"ם לשמור ולגנוז וזאת המלה מצויה בלשון הקדש יהצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו׳:ח׳):

שלא יאבדו. פי' הר"ב ולא נתכוין לזכות בהן. עי' מ"ש במשנה ג פרק ג דב"ק:

רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו. לשון הרמב"ם ר"ל כי הוא מותר לו לשלוח טבל ולהודיע למי שישלחנו שהוא טבל ואינו חושש ר"י שמא אם נתיר לו זה ישלח לו ולא יודיענו ע"כ. ומדבריו למדנו טעם למ"ש הר"ב והר"ש מהירושלמי דמודה רבי יוסי שבדמאי אסור דמשום שהוא דמאי מודה רבי יוסי שיש לחוש שמא לא יודיענו. ועי' פ"ה מ"ח: