Tractate Challah - Chapter 1 - Mishnah 8

עִסַּת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וּמְעָרְבִין בָּהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ, וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְנַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְיוֹצֵא בָהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. אִם אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְאֵין מְעָרְבִין בָּהּ, וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וְאֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, מִטַּמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין:

עיסת כלבים. נעשית מקמח, ומורסן הרבה מעורב בה:

בזמן שהרועים אוכלים ממנה. שלא נתערב בה מורסן כל כך:

חייבת בחלה. דכיון דחזיא לרועים לחם קרינן בה:

ומערבין בה. ערובי חצרות, להוציא מן הבתים לחצר:

ומשתתפין בה. שתופי מבואות, להוציא מן החצרות למבוי:

ומברכין עליה. ברכת המוציא:

ומזמנין עליה. שלשה שאכלו ממנה כאחת חייבים לזמן:

ונאפית ביום טוב. משום חלק רועים:

ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. לילה ראשונה שחייב לאכול כזית מצה:

אינה חייבת בחלה. דכתיב (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם שלכם חייבת ולא של חיה:

מטמאה טומאת אוכלין. כיון דעל ידי הדחק נאכלת לאדם, מטמאה, עד שתפסל מלאכול לכלב:

ומערבין בה. פירש הר"ב עירובי חצירות. וכן פירש הר"ש. גם רש"י פירש כן בפ"ב דביצה דף כא. והרמב"ם מפרש עירובי תתומין. ומשמע לכאורה דדוקא עירובי תחומין משום דדינו שבכל מה שמשתתפים במבוי מערבין בתחומין משא"כ בעירובי חצרות שאין מערבין אלא בפת וכמפורש בריש פ"ג דעירובין ופ"ז מ"י. אבל כי דייקת בה ליתא דהא טעמא דכולהו משום דכשהרועים אוכלים ממנה הוי פת. ועוד עיין בסמוך:

ומשתתפין בה. עיין מ"ש בסוף פ"ק דדמאי וה"נ איכא למימר דאי לא תנא משתתפין הוי אמינא דעירובין בתחומין דוקא שאין צריך פת להכי תני משתתפי' שאין צריך ג"כ פת ולמאי תני עירובין אלא ש"מ דאף לחצירות:

[*אינה חייבת בחלה. פי' הר"ב דכתיב וכו'. ולא של חיה וכלב מין חיה כדברי ת"ק דסוף פ"ח דכלאים והר"ש הביא בל' ספרי זוטא של כלב אתיא ככולי עלמא אף לר"מ דאמר שהוא מין חיה [צ"ל בהמה]]:

[*מטמאה טומאת אוכלין. פי' הר"ב מטמאה עד שתפסל וכו'. עיין מה שכתבתי בפירוש זה הלשון במשנה ו פרק ח דמסכת טהרות]: