Tractate Oktzin - Chapter 3 - Mishnah 4

הַשֶּׁבֶת, מִשֶּׁנָּתַן טַעְמוֹ בַּקְּדֵרָה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. לוּלְבֵי זְרָדִים וְשֶׁל עֲדָל וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים עַד שֶׁיִּמְתֹּקוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶם:

השבת. מין ירק הוא, וכן שמו בערבי. ובלע״ז אניט״ו:

משנתן טעמו בקדירה. אם היה שבת של תרומה, משנתן טעם בקדירה והוציאו ממנה, לא מתחייב עליו זר האוכלו, דעץ בעלמא הוא:

ואינו מטמא טומאת אוכלים. דכיון שנתבשל, כלה כוחו וטעמו ונשאר כעץ בעלמא, ותו לא חשוב אוכל:

לולבי זרדים. ענפים רכים היוצאים בעת שמלבלבים האילנות, וכובשים אותן ביין או בחומץ או במים ומלח, ואוכלים אותן:

והעדל. מין ירק דומה לצנון:

ועלי לוף. ממיני הבצלים. ויש ממנו מין שקורין לו לוף שוטה:

עד שימתוקו. דלא חשיבי אוכל אלא לאחר שכובשים אותן ויוצא מהן מרירותן:

פקועות. כעין אבטיחים קטנים, והן מרים. ורבותי פירשו, דלעת מדברית. ואין הלכה כר׳ שמעון:

לולבי זרדים. פי' הר"ב ענפים רכים כו' וז"ל הרמב"ם הם הקצוות הרכים היוצאים בקצוות השבטים בעת שמלבלבים האילנות. ועיין בפי' הר"ב במשנה ב' פי"ח דשבת: