Tractate Oktzin - Chapter 1 - Mishnah 2

שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, וְהַפִּטְמָא שֶׁלָּהֶן בֵּין לַחָה בֵּין יְבֵשָׁה, וְהָעַמּוּד שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, שָׁרְשֵׁי הַחֲזָרִים וְהַצְּנוֹן וְהַנָּפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֹׁרֶשׁ צְנוֹן גָּדוֹל מִצְטָרֵף, וְהַסִּיב שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שָׁרְשֵׁי הַמִּתְנָא וְהַפֵּיגָם וְיַרְקוֹת שָׂדֶה וְיַרְקוֹת גִּנָּה שֶׁעֲקָרָן לְשָׁתְלָן, וְהַשִּׁדְרָה שֶׁל שִׁבֹּלֶת וְהַלְּבוּשׁ שֶׁלָּהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף הַסִּיג שֶׁל רְצָפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין:

והקפלוטות. כרתי. חציר בלשון מקרא, בערבי כורא״ת, ובלע״ז פורו״ש:

והפטמא שלהן. כמין פטמא של רימון שבראשן, והוי שומר ומצטרף:

והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל. הוא הלב שבבצל שהזרע נולד בקצהו:

שרשי החזרים. השורש של חזרת, היא חסא בלשון גמרא וכן בערבי, ובלע״ז לטוג״א:

והנפוס. מין צנון הוא, אלא שעליו דומים לעלי הלפת:

והסיב שלו. פירש הרמב״ם, שבצדי ראש הצנון נולדים גידים דקים כמו חוטין, וחותכין אותן המוכרים ביד בשעה שמוכרין אותן, ונשארים מהן, והן נקראים סיב:

והמינתא. כך שמה בלע״ז מונט״א, ובערבי נענ״ע:

והפיגם. רוד״א בלע״ז, ובערבי סדא״ב:

שעקרן. כדי לשתלן במקום אחר:

והשדרה של שבולת. חוט האמצעי, שהחטים דבוקים בו:

והלבוש שלה. והקרום שעל גרעין החטה. וכל אלו שומרים הן לפרי:

הסיג של רצפות. אבק הנדבק על ראשי הירקות ורצוף בהם כקורי עכביש. וגם הוא חשוב שומר לפרי. ואין הלכה כר׳ אליעזר:

והנפוס. ובכלאים פ"ק משנה ג' וה' גרסינן והנפוץ. ואין תימא דסמ"ך וצד"י ממוצא אחד זס"שרץ. ובערוך גרס גם בכלאים (פ"ק משנה ג') בסמ"ך. וכן הר"ש:

שרש צנון גדול. השרש הטמון בקרקע מן הצנון. יש בקצהו גיד דק. והוא אשר נקרא (שרש) צנון גדול. הרמב"ם:

המיתנא. והר"ב העתיק והמינתא. וראיתי בפירוש הרמב"ם שכתב הלוף והמיתנ'. וגם הר"ש לא העתיק אלא המיתנא: