Tractate Niddah - Chapter 3 - Mishnah 4

הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל אוֹ שִׁלְיָא, תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה. שִׁלְיָא בַּבַּיִת, הַבַּיִת טָמֵא. לֹא שֶׁהַשִּׁלְיָא וָלָד, אֶלָּא שֶׁאֵין שִׁלְיָא בְלֹא וָלָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִמּוֹק הַוָּלָד עַד שֶׁלֹּא יָצָא:

סנדל. חתיכת בשר עשויה כדמות לשון של שור. ומפני שיש לה צורת סנדל קורין לה סנדל. והוא רגיל לבוא עם ולד. ויש מפרשים, סנדל, שנאוי ולד [צ״ל ודל]:

שליא. כמין קרום שהולד מונח בתוכה. ותחילתה כחוט של ערב. וכשהיא הולכת ורווחת, רחבה כתורמוס, וחלולה כחצוצרת. ואין שליא פחותה מטפח:

הבית טמא. משום אוהל המת, דולד הוה בה ומת:

נימוק הולד. ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב, ואין הבית טמא. ואין הלכה כר׳ שמעון:

סנדל. כתב הר"ב והוא רגיל לבא עם ולד. כלומר שרגילות הוא שעם ולד יבוא סנדל. אבל אין סנדל שאין עמו ולד. ובשביל סנדל תשב לזכר ולנקבה. דספק זכר ספק נקבה הוא. ואם הולד אחר נקבה. אין הסנדל לא מעלה ולא מוריד. ולא תשב אלא לנקבה ימי טומאה. וימי טהרה. שאפי' הוא זכר הואיל ונקבה בהדיה. לא בצרי ימי טומאה וימי טהרה דנקבה. שהרי של זכר מובלעים בתוך של נקבה. וכי איצטריך תשב לזכר ולנקבה. כגון שהולד השני זכר. דיהבינן לה חומרת טומאה דנקבה בשביל הסנדל. וימי טוהר לזכר לחומרא. רש"י. והכי מפורש בגמ'. ומ"ש הר"ב וי"מ סנדל שנאוי ולד. פי' יותר במ"ג פ"ק דכריתות. וז"ל סנדל ולד הוא אלא שנפחתה צורתו. ולשון סנדל שנאוי ודל. ע"כ. [*ול"נ להגיה בדברי הר"ב ודל]:

[*או שליא. פירש הר"ב כמין קרום כו' רחבה כתורמוס. כדתנן ליה בפרק קמא דכלאים משנה ג]:

רבי שמעון אומר נימוק הולד כו'. כתב הר"ב ונעשה דם ובטל ברוב כו' ואין הלכה כר"ש. ולא קשיא אהלכתא דפסקינן ברפ"ג דבכורות כראב"י גבי שפעה חררת דם פטורה מן הבכורה. וכתבתי לשון הרמב"ם. שחזקתן שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטלו. וא"כ שמעינן דהתם ההלכה שברבוי הדם נפסד ונתבטל. די"ל דהתם לא לענין שיהא בטל קאמר. אלא נתכוין לומר היאך חררת דם פוטרת מן הבכורה והרי אין כאן ולד. וקאמר שהיה ולד ונפסד ונתבטל מצורת ולד. אבל לא שיהא בטל ברוב. כך היה נראה בעיני. אלא שמצאתי להרמב"ם בספ"א מהאה"ט שפסק שם בחררת דם שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. מטעמא שהוא נתבטל ברוב. וגמרא ערוך הוא במכילתין [דף כז] ובבכורות [דף כא] דתני רבי חייא אינה מטמאה כו' ואר"י דטעמו דבטל ברוב. ודר"ש וראב"י אמרו דבר אחד. ופסק נמי בסוף ה' טומאת מת כת"ק דר"ש דהכא. אם כן ודאי דקשיין הלכתא אהלכתא. והראב"ד לא השיגו. גם הכ"מ לא העיר בזה. ונפלאת היא בעיני. ומ"מ הר"ב יש להצילו. לפי דהא דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. רבי חייא שנאה עלה דראב"י. ואע"ג דבגמ' [שם דף כז ע"ב] אמרינן ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד. דמשום בטול ברוב נגעו בה. ומפני כן כתבו התוס' דהתם דר' חייא קתני למילתיה בדברי ראב"י עצמו. אפ"ה י"ל דגמרא ה"ק דר"ש וראב"י אליבא דר"ח אמרו דבר אחד אבל תנא דידן דלא קתני מילתא דר"ח. אה"נ דלית ליה דראב"י ס"ל כלל להא דר"ח. וא"כ טעמא דראב"י לית ביה משום לתא דבטיל ברוב. אלא דס"ל שהיה ולד אבל נפסד. ומפני כן אינו ניכר. ולפי זה אינו ענין כלל לדר"ש דהכא. וכדפרישית. כך נ"ל לדעת הר"ב: