Tractate Makhshirin - Chapter 6 - Mishnah 4

שִׁבְעָה מַשְׁקִין הֵן. הַטַּל וְהַמַּיִם, הַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן, וְהַדָּם, וְהֶחָלָב, וּדְבַשׁ דְּבוֹרִים. דְּבַשׁ צְרָעִים, טָהוֹר, וּמֻתָּר בַּאֲכִילָה:

שבעה משקין הן. לפי שנאמר בטומאת אוכלים (ויקרא י״א:ל״ד) מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא, אין לי אלא מים, מנין לרבות היין והשמן והחלב והדבש והדם והטל, תלמוד לומר וכל משקה אשר ישתה. ואי וכל משקה, יכול מי תותים מי רמונים ושאר כל מי פירות, תלמוד לומר מים, מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי, אף היין והשמן והחלב והדבש והדם והטל שאין להם שם לווי, יצאו מי תותים מי רמונים ושאר כל מי פירות שיש להם שם לווי, ודבש דבורים אין לו שם לווי, דדבש סתם אקרי. ועוד שנינו בתוספתא דשבת פרק ט״מנין לדם שהוא משקה, שנאמר (במדבר כ״ג:כ״ד) ודם חללים ישתה. מנין ליין שהוא משקה, שנאמר (דברים ל״ב:י״ד) ודם ענב תשתה חמר. מנין לדבש שהוא משקה, שנאמר (שם) ויניקהו דבש מסלע. מנין לשמן שהוא משקה, שנאמר (ישעיהו כ״ה:ו׳) משתה שמנים. מנין לחלב שהוא משקה, שנאמר (שופטים ד׳:י״ט) ותפתח את נוד החלב ותשקהו. מנין לטל שהוא משקה, שנאמר (שם ז,) וימץ טל מן הגזה מלוא הספל מים. מנין לדמעות העין שהוא משקה, שנאמר (תהילים פ׳:ו׳,) ותשקמו בדמעות שליש. מנין למי האף שהוא משקה, שנאמר (ירמיהו ט׳:י״ז) ועפעפינו יזלו מים:

דבש צרעה טהור. דלא חשיב משקה, ואינו מטמא ואינו מכשיר:

ומותר באכילה. דלא תימא הואיל והצרעה שרץ העוף הוא וטמא, הדבש היוצא ממנו נמי יהא טמא, דסלקא דעתך אמינא דדוקא דבש דבורים רבייה קרא להתירא שאין לו שם לווי, אבל דבש צרעים שיש לו שם לווי לא יהא מותר, קמ״ל דבש צרעה טהור ומותר. דמפני מה אמרו דבש דבורים מותר, מפני שמכניסות אותן לגופן ואינן ממצות אותו מגופן, דבש צרעים נמי מכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן:

שבעה משקין הן. כתב הר"ב לפי שנאמר כו' ודבש דבורים אין לו שם לווי דדבש סתם אקרי. גמ' פ"ק דבכורות דף ז'. וכתב הרמב"ם אמנם לווי בכאן של דבורים לחלוק בינו ובין דבש צרעים ע"כ. וקשה דא"כ דבש תמרים נמי יהא מכשיר דהא דבש סתמא דבקרא דתמרי' הוא. וי"ל דבלשון בני אדם דבש סתם הוא של דבורים. וכתב הר"ש וכל הני תולדות דקתני לקמן כיון דתולדות הן לא חיישינן אפילו יש להן שם לווי. ע"כ. והתוספתא שהביאה הר"ב באותו לשון הביאה הרמב"ם. אבל בר"ש קודם מנין לדמעות גרסי' בה. מנין לדם הנדה שהוא משקה שנאמר (ויקרא כ׳:י״ח) מקור דמיה ואומר (זכריה י״ג:א׳) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה *(וכן כתבתי בפ"ב דנדה משנה ו' וע"ש ומ"ש) מנין למי האף שהוא משקה שנאמר ועפעפינו יזלו מים ולגופי' לא איצטריך שכבר נאמר ותשקמו בדמעות שליש ובאם אינו ענין לגופה תנהו ענין למי האף וכן אותיות א"ע מתחלפין במבטא אחה"ע כך נ"ל. ומסיים הרמב"ם ואלו כולן אסמכתות והעיקר הלכה למשה מסיני כמו שבארנו פעמים רבות בכוונתי זאת:

ודבש דבורים. עמ"ש במשנה י"א פ"ג דעוקצים *[ועיין במשנה ב' פ"ג דטהרות דאפילו קרוש]:

דבש צרעים. מין ארבה רש"י דבכורות פ"ק דף ז':

ומותר באכילה. כתב הר"ב דלא תימא כו' הדבש היוצא ממנו יהא טמא כדתנן במשנה ב' פ"ק דבכורות שהיוצא מן הטמא טמא. ומ"ש הר"ב דסד"א דדוקא דבש דבורים רבייה קרא להתירא שאין לו שם לווי כו' וז"ל הרמב"ם ולא הוצרך לבאר בדבש דבורים שהוא מותר באכילה לפי שכבר נתבאר זה בפסוקים. ע"כ. ובגמרא דבכורות פ"ק דף ז' איתא הכי אדאמר רב ששת מי רגלים של חמורים אמרי מיתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואינן ממצות אותו מגופן הוא דאמר כר"י דאמר דובשא רחמנא שרייה דתניא ר"י אומר אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף (ויקרא י״א:כ״א). שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגזין והצרעין אמרת לא. ומה ראית כו' מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי כו'. וצריך לפרש דלהרמב"ם והר"ב אף לתנא דמפני שמכניסות נפקא לן מקרא אלא דאיהו דריש טעמיה דקרא וממילא שרי אף דבש צרעים ואילו לר"י לא דרשי טעמא והא דאמר הוא דאמר כר"י דאמר דובשא רחמנא שרייה ופירש"י רחמנא שרייה בהדיא וגזירת הכתוב הוא. ע"כ. והרמב"ם והר"ב מפרשים רחמנא שרייה בגזירת הכתוב א"צ לפרש רחמנא שרייה בהדיא דלכ"ע בהדיא שרייה. אלא בהא פליגי אי דרשינן טעמא אי לא וכדאשכחן פלוגתא דר"ש ורבנן בכה"ג דר"ש דרש טעמיה דקרא. ואי הכי באנו גם בכאן לאותה קושיא שהקשתי לשאול בפסקי הרמב"ם בכי הא כמו שכתבתי במשנה ה' פ"ב דיבמות *(ומיהו י"ל דתנא דמתני' שמכניסות לא דריש לשום מקרא אלא ה"ק שחכמים חילקו ואמרו דדבש אינו בכלל כל היוצא מן הטמא כו' מפני שמכניסות וכו') והא דכתב הרב מפני שמכניסות וכו' לישנא דברייתא שכתבתי וז"ל הרמב"ם לפי שהדבש אינו נולד בגוף הדבורה והצרעה. אבל הוא טל ירד על הצמח ותתערב בו כח הצמח ההוא ולחלוחותו יחזור דבש ואוכלין אותו הדבורים ונכנס לאצטומכא (ואין ממצות אותו מגופן) ותקיא אותו לכוורת ותצפנהו כדי שתמצא אותו [לאכול] עת כריתת הצמחים ואפיסתן במדברות. ע"כ: