Tractate Shevuot - Chapter 8 - Mishnah 5

אָמַר לַשּׁוֹאֵל הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ מֵת, וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבָּר, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבָּה, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִגְנָב, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד. אָבַד, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר:

אמר לשואל וכו׳ פטור. שהרי אף כשנשבע לשקר חייב את עצמו בתשלומין ואין בשבועה זו כפירת ממון:

אמר לו מת. ושלא מחמת מלאכה. כדפירש הר"ב בריש פרקין:

משביעך אני. אע"ג דלא פטר נפשיה במידי. משביעו לאמת דבריו. וכבר כתבתי במשנה ב' פ"ה דכל שבועת הפקדון אינה שבועה שמחויב שישבע. אלא שאם השביע והיתה בכפירת ממון שיתחייב בו אילו הודה. חייבתו התורה בחומש ואשם. ואין נראה לפרש דמשביעו שכדבריו כן הוא. ושאין השור ברשותו. שהבהמה היא מכלל הדברים שאינם מצוים לקנות בשוק כדכתב הרמב"ם בהדיא בריש פ"ג מהלכות שאלה. ועל אותן דברים מחויב לישבע שאינו ברשותו אע"פ שישלם כדלעיל סוף פרק ו' דשבועה שאינו ברשותו יכול לישבע ואין צריך שיאמר שכדבריו כן הוא. וא"כ אכתי מתני' מאי קמ"ל הא לא נשבע לשקר כלל. שהאמת הוא שאינו ברשותו. אלא ודאי ששבועה זו שכדבריו כן הוא לאמת דבריו בעלמא משביעהו ולא שמחוייב שישבעה: