Tractate Shevuot - Chapter 2 - Mishnah 2

אֶחָד הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בְמֶלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִּים וּבְסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת וּבְשִׁיר. וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרָפֶת. וְכֹל שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְכָל אֵלּוּ, הַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:

אחד הנכנס לעזרה. ראשונה:

ואחד הנכנס לתוספת. שהוסיפו עליה אחרי כן:

שאין מוסיפין וכו׳ לפיכך היא קדושה כראשונה:

אלא במלך. דאמר קרא (שמות כ״ח) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, קרא יתירא הוא למדרש לדורות. ובימי משה הוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול והיו שם אורים ותומים ושבעים זקנים, אף לדורות כן:

ובשתי תודות. בשני לחמי תודה. והיו נושאים אותן בהיקף סביב עד סוף הגבול שמקדשים, ושם אוכלים האחת ושורפים השניה, ועל פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת. והיינו דתנן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. ומנחמיה בן חכליה גמר, דכתיב ביה (נחמיה י״ב:ל״א) ואעמידה שתי תודות גדולות:

ובשיר. השיר שהיו אומרים ארוממך ה׳ כי דליתני (תהילים ל׳:ב׳). ובית שני אע״פ שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, הקדושה שקידש שלמה הבית בראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ועבודה דנחמיה בן חכליה לזכר בעלמא הוה:

אחד הנכנס לעזרה. דבעזרה נאמר כרת לטמא הנכנס כדתנן במשנה ח' פ"ק דכלים. ושם אפרש בס"ד:

אלא במלך וכו'. עיין במשנה ה' פ"ק דסנהדרין ומ"ש שם בשם התוס':

במלך. כתב הר"ב דאמר קרא וגו' כן תעשו וגו' לדורות ובימי משה הוא מלך שעליו נאמר (דברים ל״ג:ה׳) ויהי בישרון מלך. רמב"ם. ועמ"ש בדבור וב"ד מהלכים וגו':

ואורים ותומים. כתב הר"ב אחיו כ"ג והיו שם אורים ותומים. כלומר וכיון שאחיו כ"ג היה א"כ היה שם אורים ותומים והקשו התוס' אע"ג דאהרן היה בבנין המשכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן ע"י המלואים נעשה המשכן. ע"כ:

ובסנהדרין של שבעים ואחד. כתב הר"ב ובימי משה היו שבעום זקנים. וכן פירש"י. וכך כתב הרמב"ם כאן ובסנהדרין פ"ק משנה ה'. אבל שם פי' הר"ב משום דמשה במקום סנהדרין הוה קאי. וכפירש"י שם וטעמא דמסתבר הוא. לפי שלא נמנא מינוי שבעים לסנהדרין כי אם בפרשת מתאוננים והיה זה אחר שנעשה המשכן כמו שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) ולקחת אותם אל אהל מועד ועוד נאמר (שם י') ויסעו מהר ה' והמשכן נעשה בעודם בסיני ולפירושם דהכא צריך לומר דשבעים זקנים שנאמרו במתן תורה בסוף פרשת משפטים ושבעים מזקני ישראל. הם היו מיוחדים שבעדה לכל דבר שבקדושה כעין סנהדרין שנצטוה בהם אח"כ בפרשת אספה לי שבעים איש:

ובשתי תודות. כתב הר"ב בשני לחמי תודה. גמ'. דאמר קרא ואעמידה שתי תודות גדולות מאי גדולות אילימא ממין גדול ממש. לימא פרים. אלא גדולות במינן [מאותו מין שהיו. הביאו גדולות ולא קטנות. רש"י] מי איכא חשיבותא קמי שמיא. והתנן [בסוף מנחות] נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ונאמר בעולת העוף אשה ריח ניחוח מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט וכו' פירשו התוס' ולפיכך לא הוה ליה להתפאר בכך. כיון שמצוה בזה כמו בזה. אם מתכוין לשם שמים. ע"כ. [ועמ"ש בסוף פ"ב דאבות] אלא גדולות שבתודה. ומאי ניהו חמץ. דתנן [ריש פ"ז דמנחות] התודה היתה באה וכו'. דחלות החמץ היו גדולות משל מצה:

ובשיר. כתב הר"ב השיר שהיו אומרים ארוממך ה' כי דליתני. פירש"י הוא מזמור של חנוכת הבית. לכך אומר אותו. ע"כ. ובברייתא בגמרא מסיים ושיר של פגעים. עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך. וחוזר ואומר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי וגו'. אבל הרמב"ם בפירושו וחבורו פרק ו' מהלכות בית הבחירה לא כתב ג"כ אלא מזמור ארוממך. וכתב הכ"מ בשלמא מה רבו צרי ניחא דאיכא למימר דס"ל שלא היו אומרים אלא בימי עזרא שהיו צרים מתלוצצים על הבנין. אבל היכא דאין צרים מתלוצצים אין אומרים אותו. אבל יושב בסתר משמע דלעולם אמרינן ליה. וי"ל דנמי לא אמרינן ליה אלא כשיש צרים הנלחמים בהם. דכתיב מחץ יעוף יומם וגו'. יפול מצדך אלף וגו'. עכ"ד. ואין ספק אצלי דאשתמיטתיה מ"ש התוספות בטעם למה אין אומרים יושב בסתר אלא עד כי אתה ה' מחסי. דאי לאו הכי לא הוה קשיא ליה מיושב בסתר טפי ממה רבו צרי שכתבו וז"ל דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מצירים להם בשעת הבנין. אבל משם ואילך לא משתעי בהכי. ע"כ:

ובית דין מהלכין וכו'. גמ' למימרא דב"ד קמי תודה אזלי. והכתיב (נחמיה י״ב:ל״ב) וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה. ה"ק ב"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וב"ד אחריהם [*כלומר דתני ב"ד מהלכים והדר מפרש כיצד. שתי תודות היו מהלכים תחלה. והב"ד אחריהם] וא"ת ואמאי לא חשיב מלך ונביא וכו' וי"ל דאין הכי נמי שהם לא היו מהלכין כלל. ואלא הא דתנן במלך וכו' ע"פ מלך קאמרינן וכן ל' הרמב"ם בפ"ו מהלכות בית הבחירה אין מוסיפין וכו' אלא ע"פ המלך וע"פ נביא. ובאורים ותומים. וע"פ סנהדרין של וכו' והא דלא כתב באורים ותומים ע"פ. משום דפשיטא הוא דאורים ותומים להכי עבידי שיהו נשאלים בהם:

הפנימית נאכלת. פליגי תנאי בגמ' חד אמר זו כנגד זו היו מהלכות כלומר ב' כהנים נושאים אותם זה אצל זה והויא הפנימית הך דמקרבה אצל חומה. וחד אמר זו אחר זו. והוי הפנימית הך דמקרבה לב"ד. ומ"ש הר"ב וע"פ נביא נאכלת וכו' הכי מסיק בגמרא כלומר שאין טעם בדבר למה זו נאכלת ולמה זו נשרפת. אלא ע"פ הנביא ברוח הקודש עשו כן. דליכא למימר דחיצונה כי אתיא קדשה המקום והפנימית היא לא נפסלה ביוצא ושלכך נאכלת. דהא בלא הא לא סגיא:

וכל שלא נעשה וכו'. כתב הר"ב ובית שני אע"פ שלא היה שם לא מלך וכו' הקדושה שקדש שלמה הבית [וכו']. עיין בפירוש הר"ב משנה ו' פ"ח דעדיות ומ"ש שם בס"ד:

אין חייבין עליה. וכן הוא בכל הנוסחאות ויש לפרש דה"ק הנכנס למקום פלוני. והנכנס למקום פלוני והנכנס וכו'. כולם אין חייבים על המקום שנכנס כל אחד ואחד: