Tractate Yevamot - Chapter 6 - Mishnah 6

לֹא יִבָּטֵל אָדָם מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ לוֹ בָנִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁנֵי זְכָרִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זָכָר וּנְקֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית ה) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם. נָשָׂא אִשָּׁה, וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים, וְלֹא יָלְדָה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִבָּטֵל. גֵּרְשָׁהּ, מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְאַחֵר. וְרַשַּׁאי הַשֵּׁנִי לִשְׁהוֹת עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים. וְאִם הִפִּילָה, מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁהִפִּילָה. הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (בראשית א), וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ:

בית שמאי אומרים שני זכרים. דילפינן ממשה שפירש מן האשה לאחר שנולדו לו שני זכרים:

ובית הלל אומרים זכר ונקיבה שנאמר זכר ונקבה בראם. וממשה אין ראיה שעל פי הדבור עשה:

ושהה עמה עשר שנים וכו׳ כדאשכחן באברהם לאחר ששהה עשר שנים עם שרה ולא ילדה נשא הגר. וימים שישב עמה בחוצה לארץ לא עלו מן המנין, דדלמא ישיבת חוץ לארץ גרמה. וכל הימים שהאיש או האשה חולים או חבושים בבית האסורים וכיוצא בזה מדברים שמונעים התשמיש אין עולין למנין עשר שנים:

גירשה מותרת לינשא לאחר. דשמא לאו מינה הוי אלא מיניה. וכשהוא מגרשה נותן לה כתובתה אם טוענת דמיניה הוא שאינו יורה כחץ, ומטילין חרם עליה אם יודעת שהוא יורה כחץ וטוענת עליו טענת שקר:

האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה. דכתיב (בראשית א׳) פרו ורבו וגו׳ וכבשוה, וכבשה כתיב חסר וי״ו, האיש שדרכו לכבוש את האשה הוא מצווה על פריה ורביה:

רבי יוחנן בן ברוקא אומר וכו׳ ולית הלכתא כותיה:

לא יבטל אדם מפריה ורביה. מלת יבטל היו"ד בחיר"ק והבי"ת בקמ"ץ והטי"ת דגושה שהוא מבנין התפעל והא דלא תנן לא יבטל אדם פריה ורביה כו' נ"ל לפי שאע"פ שמשמש מטתו אפשר שלא יוליד ונמצא שפריה ורביה לאו בידו ולכך לא שייך למתני לא יבטל ולשון הרמב"ם בפט"ו מה"א לא יבטל מלפרות ולרבות:

ובה"א זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם. וב"ש אין דנין אפשר משא"א דאי לא איבראי חוה לא הוה נקבה אחריתי אבל הכא מי שיש לו שני זכרים נקבות הרבה בעולם. ומ"ש הר"ב לב"ה דממשה אין ראיה שע"פ הדיבור עשה שנאמר (דברים ה׳:כ״ז-כ״ח) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי:

ושהה עמה עשר שנים וכו'. כתב הר"ב כדאשכחן באברהם לאחר ששהה עשר כו' ויצחק ששהה עשרים שהרי בן ארבעים שנה היה בקחתו את רבקה ובן ששים שנה בלדת אותם תירצו בגמרא דיצחק עקר הוה ויודע שמחמת עצמו הוא וכו' ורש"י בפירש החומש כתב על פי הברייתא דסדר עולם דבת ג' נשאה ושהה עשרה עד שתהא ראויה לילד ואחר כך עוד עשרה כמו שעשה אביו:

גירשה. כתב הר"ב נותן לה כתובתה אם היא טוענת דמיניה הוא שאינו יורה כחץ לפי שהיא נאמנת בזה שהיא יודעת ומרגשת אם יורה כחץ אם לאו והוא אינו מרגיש. גמרא. ומ"ש מטילין חרם כו' לפי שכל שאין טוען בבריא אין משביעין אפילו היסת. אבל מתקנת הגאונים להחרים סתם ואף על פי שבכל מקום לא הזכירו אלא חרם סתם ואף לשון הרמב"ם בכאן ובחיבורו פט"ו מה"א כתב חרם סתם אין לתפוס בזה על הר"ב שכתב ומטילין חרם עליה לפי שבכאן אין מי שיודע בדבר אלא היא א"כ החרם סתם הרי אין יכול לחול כי אם עליה:

[* מותרת לינשא לאחר. לשני אין לשלישי לא. מתני' [מני רבי] היא כמ"ש כבר לעיל סוף פרק ב']: