Tractate Yevamot - Chapter 2 - Mishnah 8 יבמות פרק ב׳ משנה ח׳

מצוה בגדול ליבם. דדרשינן ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור, המיבם יהא בכור. אשר תלד, ואותה יבמה תהא ראויה לילד, פרט לאילונית. יקום הבכור היבם על שם אחיו לנחול אותו, ולא יחלקו אחיו עמו:

הנטען על אשת איש. החשוד על אשת איש:

והוציאוה. ב״ד מתחת בעלה, בשביל זה שאסרה עליו, והלך זה ונשאה:

יוציא. דמדאורייתא אסורה נמי לו כמו שאסורה לבעל, כדדרשינן מנטמאה נטמאה ב׳ פעמים, אחד לבעל ואחד לבועל. ודוקא הנטען על אשת איש, אבל נטען על הפנויה, נראה דמצוה לכנוס, כדאשכחן גבי אונס (דברים כ״ב:י״ט) ולו תהיה לאשה:

מצוה בגדול ליבם. כתב הר"ב דדרשינן ולקחה לו לאשה והיה הבכור וגו'. וילפינן בגמרא מדכתיב (דברים כ״ה:ה׳) כי ישבו אחים יחדיו הוקשה ישיבת אחים זה לזה לענין יבום ואם קדם הקטן זכה. ומשום הכי בכור נמי לאו דוקא אלא שבכורתו גרמה לו והוא הדין אם אין בכור הגדול שבאחין גדולתו גרמה לו והיינו דתנן מצוה בגדול ולא תנן מצוה בבכור וקרי ליה בכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק כבכור. ומה שכתב הר"ב יקום הבכור היבם על שם אחיו לנחול אותו מפרש בגמרא מגזירה שוה דנאמר כאן (שם) יקום על שם אחיו ונאמר להלן (בראשית מ"ד) על שם אחיהם יקראו בנחלתם ואמרינן בגמרא דאע"ג דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתי גזרה שוה ואפקתיה לגמרי דאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו כלל. ואתי שפיר השתא שהר"ב הוכרח לכתוב דרשה זו דכוליה קרא ולכאורה לא היה צריך לכתוב דרשה דנחלה כלל אלא דכיון דהך דרשה מפיק לקרא מפשוטיה לגמרי זה מכריח לדרשה דוהיה הבכור דאי אפשר לפרשו השתא כפשוטו וכמו שכתבו התוספות אלא ביבם דאי על הבכור שתלד היבמה קאמר קרא שיקום על שם המת לנחלה שאותו בכור יירש את המת דא"כ יקום על שם אחי אביו מבעי ליה ע"כ. וכמו כן סובר אני שלפי שגזרה שוה זו מפקא לקרא מפשוטיה. שזה הכריח להרמב"ם שכתב בפירושו גם בחבורו פרק ב' מהלכות יבום אשר תלד ר"ל אשר תלד אם המת ותלד במקום ילדה ובא העתיד במקום עבר. ע"כ. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה כמו שכתב הר"ב פרט לאילונית וגם הרמב"ם העתיקה פרק ו' מהלכות יבום אלא משום דפשטיה דקרא מתעקר לגמרי סובר הרמב"ם שא"א לומר כן שלא יהא פשט מובן למקרא. וראיה לדברי דבפרק ג' דכתובות דף ל"ח ע"ב מתמה תלמודא לרבי עקיבא דברייתא אתא גזרה שוה ומפקיה מפשטיה לגמרי ומשני קרי ביה כו'. שמע מינה דאי אפשר שתעקר הפשט לגמרי שלא יהא לו שום הבנה כלל. וזהו שהכריחו להרמב"ם בזה הפסוק שעל כל פנים יש פשט פשוט ומובן לכל למקרא זה כמו לכל המקראות רק שפשוטו הנראה דהיינו הבכור רצה לומר בן הראשון ויקום על שם ר"ל שם ממש לזה הפשט עקרתיה הגזירה שוה לגמרי אלא תפרש הבכור בכור דאחין ועל שם היינו שם הנחלה וכל זה קרוב לפשוטו ומשמע המקרא וקשיא ליה להרמב"ם האי אשר תלד שאם נפרשהו כמדרשו פרט לאיילונית מלתא דפשיטא שזו היא דרשה גמורה דוהיה הבכור משתעי במיבם ואשר תלד משתעי ביבמה ואם כן אין פשט כלל לאלו שתי המלות לכך מפרש דכפי הפשט שאמרנו מוסב אשר תלד על והיה הבכור כמשמעו ורוצה לומר אם המת אלא שהוא עתיד במקום עבר וכזה נמצא רבים במקרא כמפורסם. ולכולם טעמים בלי ספק וגם לזה שכן ניתן לידרש פרט לאיילונית ויצא לנו מזה שהכתוב יש לו משמעות מובן קרוב לפשטיה אף על גב דעקרתיה הגזרה שוה מפשטיה לגמרי:

הנטען. פירש הר"ב החשוד כלומר שטוענין עליו דברי לעז. רש"י. פירש בספר התשבי שעיקר ענין טענה מלשון טענו את בעירכם (בראשית מ"ח) שמעמיסין ונושאין עליו דבר זה:

לא יכנוס. גמרא. דאמר קרא (משלי ד׳:כ״ד ) הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך והכי נמי איכא לעז שיאמרו אמת היה הקול הראשון:

ואם כנס כו'. כתב ב"י סוף סימן י"א בשם הרשב"א שאפילו לא כנס בנשואין אלא שקידש אין מוציאין מתחת ידו שכל שצריכה גט מוציאין קרינן ביה ואין מוציאין בדיעבד ויש חולקין וחלוף נוסחאות בירושלמי הן. ע"כ. ובעיני נראה לדקדק כסברת הרשב"א דמדכנס דגבי יבמה דלעיל שהוכחתי שם דאפילו בקדושין בלבד דינא הכי דאין מוציאין ודאי דהך דהכא נמי דכוותה דהא משום דדמיין בדין כנס אין מוציאין הוא דתנינן לה הכא:

אין מוציאין מידו. דברננה לא מפקי אשה מתותי בעלה דכתיב (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולאו דוקא רננה אלא אפילו בא על השפחה ועל הנכרית בודאי. ובתוספתא קתני לה בהדיא. נ"י:

אף ע"פ שכנס יוציא. עיין בפירש הר"ב דסוף פרקין: