Tractate Ketubot - Chapter 8 - Mishnah 5

נָפְלוּ לָהּ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת זְקֵנִים, יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא תִמְכֹּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁבַח בֵּית אָבִיהָ. נָפְלוּ לָהּ זֵיתִים וּגְפָנִים זְקֵנִים, יִמָּכְרוּ לְעֵצִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא תִמְכֹּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁבַח בֵּית אָבִיהָ. הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, הוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל קִמְעָא, קִמְעָא וְאָכַל הַרְבֵּה, מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא, וּמַה שֶּׁאָכַל אָכָל. הוֹצִיא וְלֹא אָכַל, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל:

רבן שמעון בן גמליאל אומר לא תמכור. יכולה היא לעכב. והלכתא כוותיה:

רבי יהודה אומר לא תמכור. והלכתא כוותיה:

קימעא. דבר מועט ואפילו כל שהוא:

ישבע כמה הוציא ויטול. ושבועה זו כעין של תורה היא, והני מילי, שהיה השבח כנגד ההוצאה או יותר, אבל אם היתה ההוצאה יתירה על השבח ישבע שבועת התורה שהוציא כנגד השבח ויטול כנגד השבח בלבד והשאר יפסיד. וכל זה כשגירשה הבעל, אבל אם מרדה היא, בין אכל הבעל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול כנגד השבח. ובנכסי צאן ברזל, כל השבח של בעל, דאמרינן אם הוסיפו הוסיפו לו:

ימכרו וילקח בהן קרקע. כלומר שאם ירצה האיש למכור או שהאשה רוצה למכור כדי לקנות בהן קרקע כדי שתתקיים לה הקרן אין אחד מהם יכול לעכב כ"כ הטור סימן פ"ה בשם הרמ"ה ושהרא"ש חולק וסובר דימכרו ע"י הבעל קאמר כלומר אם ירצה. והיא אינה יכולה לעכב. אבל היא אינה יכולה לכופו. וטעמא נ"ל לפי שהוא יכול לומר הרי אין אני אוכל אלא הפירות ואם ימותו מה לי לעשות. [*ועוד דבסוגיא דלעיל מהך פסקינן כחנניה דלמיתה לא חיישינן וגם שם הוי טעמא הכי כמ"ש הרא"ש גבי הכניסה עז לחלבה כו' לפי שהוא אינו מכלה כו'] ולקמן בדין זיתים וגפנים ימכרו כתב בשם הרמב"ם ואינה יכולה לעכב עליו גם אינה יכולה לכופו למוכר וזה כדעת הרא"ש אלא שהרמב"ם ברישא אינו פוסק כת"ק ולפיכך לא כתב שם אבל אני לא מצאתי בפרק כ"ה מהל' אישות אלא שהעתיק לשון המשנה ולא ביאר בזה כלום:

שבח בית אביה. דהויא לה ולבית אביה לשם ולתפארת. רש"י:

רבי יהודה אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה. וקשיא לי אמאי לא פליג רבן שמעון בן גמליאל בסיפא ואפשר דאה"נ דפליג אלא כי אמרה רשב"ג למלתיה ברישא אמרה ור' יהודה כי אמר בסיפא אמר דמר מאי דשמיע ליה מרביה קאמר ומר מאי דשמיע ליה מרביה קאמר. וקבען רבי במשנתינו כשמועתן. וכיוצא בזה עיין בשם הר"ן משנה ד' פרק ב' דנדרים. ולעולם תרווייהו בחדא שיטהקיימי והיינו טעמא נמי דפסק הר"ב וכן הרמב"ם בפירושו כר' יהודה ולא כת"ק כיון דר' יהודה כרשב"ג ס"ל וקיימא לן כל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אפילו למ"ש במשנה ה' פרק ד' דפסחים דאיכא מאן דאמר דוקא היכא דמסתברא טעמיה. איכא למימר מסתברא טעמיה דהא בסיפא מוקמינן בגמרא דדוקא בשדה שאינה שלה כגון שאביה קנה זיתים בלא קרקע לאכול פירות עד שיבשו דומיא דעבדים דנמי כשדה שאינה שלה דמיין דכי מייתי כליא קרנא אבל בשדה שלה ד"ה לא תמכור מפני שבח בית אביה. דש"מ דלת"ק נמי שייכא סברא זו הלכך מסתברא טעמיה דרשב"ג דלא מחלק בסברא זו כלל. ומיהו אכתי איכא למידק תרתי למה לי כיון דזיתים דומיא דעבדים. ונראה לי דאדרבה הא אתא לאשמועינן ממשנה יתירה דזיתים דדוקא בשדה שאינה שלה חולק ת"ק ואי לאו משנה יתירה ה"א דלא תליא טעמא בשדה שאינה שלה כלל ולעולם סבירא ליה לתנא קמא דלא חיישינן לשבח בית אביה ואפילו בשדה שלה ולא הוה דייקינן מדתנן עבדים ולא אשמועינן זיתים בשדה שלה דלא סבר תנא קמא שבח בית אביה וכ"ש בעבדים דה"א להודיעך כחו דרשב"ג תני עבדים דכשדה שאינה שלה דמי ואפילו הכי סבר דלא תמכור משום שבח בית אביה להכי אשמועינן משנה יתירה דזיתים דוקא דומיא דעבדים חולק תנא קמא אבל בשדה שלה מודה. ועוד נראה לי דאיצטריך לר' יהודה דאי מרישא הוה אמינא התם דוקא בעבדים שאין לאחר שום שייכות בהו דאף ע"ג דדמי לשדה שאינה שלה לענין מכליא קרנא מכל מקום אינן דומין בזה שבזיתים יש שייכות לאחרים ובעבדים אין שייכות לאחרים והוה אמינא דכי סבר רבי שמעון בן גמליאל דאיכא משום שבח בית אביה בעבדים שאין לאחרים שום שייכות בהן הילכך איכא בהו משום שבח בית אביה אבל בזיתים שהם בשדה שאינה שלה אימא כיון דיש לאחרים שייכות בקרקע שהם עומדים וכו' ליכא בהו טעמא דשבח בית אביה קמל"ן דאפילו הכי ס"ל לר' יהודה דיש שבח בית אביה והשתא אפשר דאה"נ דרשב"ג לא פליג בסיפא ומודה לתנא קמא ואף ע"פ שלדברי הר"ב והרמב"ם בפירושו א"א לומר כן הואיל ופסקו כר' יהודה ואין טעם בדבר אלא משום דבשיטתיה דרשב"ג אמרה ואם רשב"ג מודה לתנא קמא בסיפא אם כן הלכתא כת"ק דר' יהודה מ"מ חזינן להרמב"ם שבחיבורו פכ"ב מהלכות אישות חזר בו ואע"פ שפסק שם כרשב"ג דרישא. בסיפא פסק כת"ק. הלכך נראה לי ודאי דטעמו כמו שכתבתי באחרונה ודר' שמעון בן גמליאל מודה בסיפא לת"ק מהטעם שכתבתי ואתי נמי שפיר דברישא נקט רבי רשב"ג ובסיפא נקט רבי יהודה:

ישבע. פירש הר"ב כעין של תורה שכן כל שבועות המשנה כעין של תורה תקנוה כמ"ש הר"ב בפרק דלקמן מ"ז והא נמי דכתב אבל אם היתה היציאה יתירה וכו' ישבע שבועת התורה לאו למימרא שהיא שבועה מן התורה דהא תנן ברפ"ז דשבועות כל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמין. אלא שבועה כעין של תורה קאמר. ומ"ש הר"ב אבל אם מרדה וכו' ישבע כמה הוציא ויטול דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. הרי"ף. וכתב הרמב"ם פרק כ"ג מהלכות אישות דמה שאכל ישומו לו וינכו לו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה. ולא ידעתי למה לא העתיקו הטור והש"ע: