Tractate Ketubot - Chapter 2 - Mishnah 10

וְאֵלוּ נֶאֱמָנִין לְהָעִיד בְּגָדְלָן מָה שֶׁרָאוּ בְקָטְנָן. נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר, זֶה כְתַב יָדוֹ שֶׁל אַבָּא, וְזֶה כְתַב יָדוֹ שֶׁל רַבִּי, וְזֶה כְתַב יָדוֹ שֶׁל אָחִי. זָכוּר הָיִיתִי בִפְלוֹנִית שֶׁיָּצְתָה בְהִנּוּמָא, וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ. וְשֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר לִטְבֹּל לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה. וְשֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ עַל הַגֹּרֶן. וְהַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס. וְעַד כָּאן הָיִינוּ בָאִין בְּשַׁבָּת. אֲבָל אֵין אָדָם נֶאֱמָן לוֹמַר, דֶּרֶךְ הָיָה לִפְלוֹנִי בַמָּקוֹם הַזֶּה, מַעֲמָד וּמִסְפֵּד הָיָה לִפְלוֹנִי בַמָּקוֹם הַזֶּה:

זה כתב ידו של אבא. ומקיימין השטר על פיו, שקיום שטרות דרבנן והימנוהו רבנן בדרבנן:

שיצתה בהינומא וראשה פרוע. ונוטלת כתובה מאתים. ואף על גב דלא מפקינן ממונא אלא בעדות ברורה, הכא שאני, הואיל ורוב נשים בתולות נישאות, גילוי מלתא בעלמא הוא:

ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר. כשהיינו לומדין תינוקות בבית רבן:

לאכול בתרומה. ועל פי עדות זו מאכילין ליה תרומה דרבנן, כגון תרומה שמוציאין מעציץ שאינו נקוב וכיוצא בזה. אבל תרומה דאורייתא אין מאכילין על פי עדות כזה. ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאסור ללמד את העבד תורה:

ושהיה חולק עמנו על הגורן. ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאין חולקים תרומה לעבד אא״כ רבו עמו:

ושהמקום הזה בית הפרס. החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מאה אמה, שכך שיערו שהמחרישה מולכת עצמות המת. וטומאת בית הפרס דרבנן:

ועד כאן היינו באין בשבת. דתחומים דרבנן:

מעמד ומספד. מקום היה לו כאן להספיד מתיו ולעשות מעמדות ומושבות שהיו עושין למת, בהא לא מהימן, שהוא דבר שבממון וצריך עדות גמורה:

זה כתב ידו של אבא וכו'. כתב הר"ב שקיום שטרות דרבנן. פירש"י דמדאורייתא לא בעינן קיום דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד והילכך אין זה עוקר דבר מן התורה שהם אמרו צריך קיום והם אמרו שאלו כשרים לקיים. וכתבו התוספות תימה כיון דמדאורייתא אפילו אין עדים שיכירו חתימת עידי השטר א"כ כל אדם שירצה יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו ע"כ ועיין מ"ש במ"ג (בד"ה אין נאמנין) בשם רש"י דגיטין (דף ג'):

וזה כתב ידו של רבי וכו'. וצריכא דאי אשמעינן אביו משום דשכיח גביה ונתן עיניו בקטנותו בכתב יד אביו אבל רבו לא ואי אשמועינן רבו משום דאית ליה אימתיה דרביה (ומשום דרחוק הוא לא קאמר. דעידי קיום יכולין להיות קרובים לעידי השטר הר"ן והאריך בטעם) אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא אימא לא קמ"ל. גמרא. וכתב הרא"ש דדוקא אלו דשכיח גבייהו אבל על אחר לא:

שיצתה בהינומא וכו'. כתב הר"ב הואיל ורוב נשים בתולות נשאות גלוי מלתא כו' גמרא. כלומר ואע"ג דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כיון דאיכא רובא והוא דבר של פרסום גלוי מלתא בעלמא הוא. הר"ן. ואין לדקדק מהא דתנן בר"פ אם יש עדים שיצתה שצריכה שנים דהכי נמי אשכחן במתניתין דלעיל ואם יש להן עדים ובחד סגי ומיהו בגמרא קאמר אמתניתין והוא שיהא גדול עמו ויש מחלוקת בין המפרשים אי קאי אזה כתב ידו בלחוד ואי קאי נמי איצתה בהינומא:

יוצא מבית הספר לטבול וכו'. כתב הר"ב ולא חיישינן שמא עבד כהן הוא פי' ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין. תוספות:

ושהיה חולק כו'. פי' הר"ב שאין חולקין כו' וכן סתם לן תנא במשנה ה' פרק י"א דיבמות וכבר הארכתי בזה לעיל בפירקין מ"ח:

ושהמקום הזה בית הפרס. ולא יותר ובא לטהר. תוספות:

ועד כאן היינו באים בשבת. שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם הרמב"ם פרק י"ד מהלכות עדות ועיין משנה ה' פ"ה דעירובין ומ"ג פ"ה דסוטה:

אבל אין נאמן לומר דרך כו'. וסד"א [דהני] מיפרסמי טפי ולא משקרי בהו אינשי ויהא נאמן להעיד על מה שראה בקטנו קמשמע לן דלא. הר"ן