Tractate Ketubot - Chapter 11 - Mishnah 6

הַמְמָאֶנֶת, הַשְּׁנִיָּה, וְהָאַיְלוֹנִית, אֵין לָהֶם כְּתֻבָּה וְלֹא פֵרוֹת, וְלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא בְלָאוֹת. וְאִם מִתְּחִלָּה נְשָׂאָהּ לְשֵׁם אַיְלוֹנִית, יֶשׁ לָהּ כְּתֻבָּה. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, יֶשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה:

השניה. שניות לעריות, שהן מדברי סופרים:

אין להם כתובה. מנה מאתיים. ממאנת, משום דמעצמה יוצאה. שניה, קנסוה רבנן מפני שהיא מרגילתו לנשאה שאינה נפסדת כלום בנשואין שהרי אינה נפסלת בהן וולדה כשר. אילונית, משום דמקח טעות הוא:

ולא פירות. הפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו:

ולא מזונות. כגון אם לותה ואכלה בעודה תחתיו ואחר כך מיאנה, אין הבעל חייב לשלם. אבל חייב במזונותיה בעודה תחתיו. והשניה והאילונית אין להם מזונות בעודן תחתיו, וכל שכן אם לוו ואכלו שאין הבעל חייב לשלם:

ולא בלאות. שנאבדו ובלו לגמרי. בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל אין הממאנת יכולה להוציא מיד בעלה. אבל בלאותיה הקיימים נוטלת לעולם, בין הממאנת בין השניה בין האילונית ואפילו זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימים. והשניה אין לה בלאות של נכסי מלוג, אבל בלאות של נכסי צאן ברזל יש לה:

השנייה. בין הכיר בה בין לא הכיר בה מדמפליג בסיפא באילונית ולא בשנייה ועוד דבמשנה ג' פרק ט' דיבמות תנן לה בהדי אלמנה והיא דוקא בהכירה כמ"ש שם הר"ב ואם כן שניה דפליג בדידה נמי בהכיר בה. הרי"ף:

אין להם כתובה. פירש הר"ב מנה ומאתים. ועיין בפירושו משנה ג' פרק ט' דיבמות ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב שניה קנסוה רבנן מפני שהיא מרגילתו דאשה רוצה להנשא יותר מהאיש. רש"י יבמות דף פ"ה. ולעיל ביבמות פרק ט' כתב הר"ב טעם אחר שהשניות מד"ס וצריכין חיזוק וההוא טעמא ר' אמרה בברייתא ולאותו טעם חלוצה דתנן בהדי דדאורייתא אשגרת לישן הוא כמ"ש שם בס"ד. וגם כתבתי שם דלהך טעמא דהכא חלוצה דינה כשל תורה מפני שגם היא אינה מרגילתו דהואיל ומחמת קדושת כהונה מתסרא מפסלא מכהונה ונמצא דברי הר"ב דהתם ודהכא לאו בחדא מחתא נינהו:

ולא פירות. כתב הר"ב הפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו עיין בפירוש משנה ג' פרק ט' דיבמות. וכתב הר"ן ובממאנת היינו טעמא משום דכיון דתיקון רבנן נשואין לקטנה משום תקנתא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר זיכו פירות נכסיה לבעל. ובשניה משום קנסא. ובאיילונית היינו טעמא משום דאף ע"ג דנישואי טעות הוא כיון שלא הכיר בה אפילו הכי כיון שראתה האשה בעלה אוכל פירות נכסיה ושתקה מחלה ואף ע"ג דמחילה בטעות הוא אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך דהוי מחילה. ואפילו תימא לא הוה מחילה הכא מהני משום דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות ע"כ. והקשה הרא"ש דבממאנת פשיטא דאין משלם פירות שאכל דאפילו קרן גופיה אם אכלו אין לה ואיצטריך לאשמועי' דאין לה פירות שליקט אפילו הן מונחין בעין בתוך ביתו. ועוד יש לפרש תקנת פירות כגון שנשבית ולוותה ופדתה את עצמה ואח"כ מיאנה דומיא דמזונות. ע"כ:

ולא מזונות. פי' הר"ב דאילונית אין לה מזונות בעודה תחתיו כדין השניה וכ"כ הרמב"ם. וכתב הר"ן ואי ביושבת תחתיו לאחר שנמצאת אילונית אמאי לית לה. והרי היא כנשאה מתחילה לשם אילונית שיש לה מזונות ע"כ. ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בס"ד:

ולא בלאות. פירש הר"ב ממאנת בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל דנכסי צאן ברזל יכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות בית דין נשאתיה וכשאוציאנה מדעתי אחזיר מה שקבלתי ונכסי מלוג קיימא לן דעיילא גלימא פירי הוה ומכסי ביה עד דבלו ולפיכך כשהוציאם ברשות הוציאם. כן מסיק הר"ן. והשני' פירש הר"ב דאין לה של מלוג אבל של צאן ברזל יש לה מהטעם שכתב הרמב"ם בפירוש משנה ג' דפרק ט' דיבמות. ואמר שזה הדין אמנם קנס הוא לשני' על העבירה לפי שהדעת נוטה אחר שאין לה כתובה שלא יהי' לבעל חקי הנשואין ולא יהנה מנכסי מלוג אבל מצד הקנס עשינו נכסי מלוג שלה כנכסי שאר הנשים שהעיקר אצלנו עיילא גלימא פירי הוה כו' ודין האילונית לא פירש הר"ב מה דינה בבלאות. ולכאורה מובן משטחות לשונו דדינה כדין הממאנת הואיל והוציא השני' מן הכלל ופירש מה דינה ולא כן באילונית. אלא היינו טעמא דסבירא ליה דדינה כדין הממאנת שכבר מפורשת בדבריו. וכן הוא גם כן דעת הר"ן ויהי' טעמא דהשתא אתי ולא בלאות כפשטוה. דממאנת ואילונית אין להם בלאות כלל. והשנייה אף על פי שיש לה בלאות של צאן ברזל אין לה בלאות מלוג ונמצא כולן שוין בבלאות מלוג אבל שנפרש ולא בלאות דאילונית ודשניה בהיפך גמור אינו מחוור. עד כאן. אבל מה נעשה שכן כל הפוסקים מפרשים דאילונית נכסי צאן ברזל אין לה ונכסי מלוג יש לה וז"ל הרמב"ם נכסי צאן ברזל אין לה שהרי היא נתנה לו רשות להיותן אצלו. ונכסי מלוג יש לה מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנכסי מלוג:

יש לה כתובה. והוא הדין לכל תנאיה דתנאי כתובה ככתובה. וכתב הטור בסימן קי"ו אפילו מזוני אית לה בחייו. וכן דעת הר"ן כמו שהעתקתיו לעיל. וק' לי דבמ"ה פרק ו' דיבמות מפורש דאסור לישא אילונית ואם כן בעמוד והוצא קאי ולא תהי' לה מזונות כמו השני' שפירש כך הר"ב ביבמות פרק ט' ובהדיא כתב הרמב"ם בריש פרק כ"ד מהלכות אישות דמי שאין לו בנים ולא אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה ונשא אילונית שכופין אותו להוציא. ואע"פ שמשמע מזה שאם קיים או יוכל לקיים פריה ורביה דאין כופין להוציא מכל מקום איסורא דרבנן עבד כמבואר בדברי הרמב"ם פרק כ"א מהא"ב ודוחק לומר דכיון דלא פסיקא ולאו כל הנושא אילונית בעמוד והוצא לפיכך לא חלקו ולא קנסוה ממזונות הואיל והכיר בה. ויותר נראה לומר דאין הכי נמי דלית לה והוי דומיא דאלמנה ואינך דבהו נמי תנן יש לה כתובה ואפילו הכי לית לה מזונות בחייו. ומתרצי נמי בכך מה שהקשה הר"ן לעיל כמ"ש בפסקא ולא מזונות:

אלמנה לכהן גדול וכו'. אהכיר בה דאילונית קאי וקאמר דאלמנה כו' נמי כי הכיר בה יש לה כתובה גמרא. וכבר פירש כן הר"ב בפ"ט [מ"ג] דיבמות. ובדין חלוצה כתבתי ברישא דמתניתין: