Tractate Gittin - Chapter 9 - Mishnah 8

גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעֵדָיו יְוָנִית, יְוָנִית וְעֵדָיו עִבְרִית, עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי, כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד, כָּשֵׁר. אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד, כָּשֵׁר. בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד, כָּשֵׁר. אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי, וְלֹא כָתַב עֵד, כָּשֵׁר. וְכָךְ הָיוּ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין. כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ, כָּשֵׁר. גֵּט מְעֻשֶּׂה, בְּיִשְׂרָאֵל, כָּשֵׁר. וּבְגוֹיִם, פָּסוּל. וּבְגוֹיִם, חוֹבְטִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְךָ, וְכָשֵׁר:

כתב סופר ועד. חתם סופר ועד. דהוי להו שני עדים. ואשמעינן מתניתין דלא חיישינן שמא הבעל לא צווז לחתום לסופר, אלא אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב, ולפלוני ופלוני עדים ויחתומו, וחשו הנך עדים לכסופא דספרא שיאמר איני בעיניו כשר לעדות, ואחתמווזו בלא רשותו דבעל. להא לא חיישינן:

חניכתו. שם לווי של משפחה:

מעושה. בחזקה:

בישראל כשר. אם אנסוהו בדין. כגון כל הנך דכופין להוציא, או שהיתה אסורה לו. ואם אנסוהו שלא כדין, פסול. ופוסל מן הכהונה, משום ריח גט:

ובנכרי. כדין, פסול, ופוסל מן הכהונה. שלא כדין, אפילו ריח גט אין בו. ומי שחייב ליתן גט מן הדין ואין כח בדייני ישראל לכופו, חובטין אותו ע״י נכרים, שאומרים עשה מה שישראל אומר לך, ונותן הגט על פי דייני ישראל:

גט שכתבו עברית ועדיו יונית. וכתב הרמב"ם בפ"ד והוא שיהו העדים מכירים לשון הכתב וכתיבה:

כתב סופר ועד כשר. פירש הר"ב חתם סופר ועד. הכי איתא בגמ'. [*ומה שכתב הר"ב] [וכ"פ רש"י] ואשמועינן מתני' דלא חיישי' כו'. ומסיים רש"י כדאוקמינן בפ' מי שאחזו. הא מני ר' יוסי היא. דאמר מילי לא מימסרי לשליח. ע"כ. אבל כתב סופר ולא חתם לא הוי כעד שני. וזה דלא אליבא מ"ד שכתב הר"ב בפירוש מ"ד דכתב סופר במקום עד שני. וכן מפורש לעיל דף פ"ו ע"ב בפירש"י ועיין בפירש"י פ"ו דף ס"ז. וכי תימא א"כ לאותו מ"ד תרתי למה לי הא לעיל אין עליו אלא עד [אחד]. היינו וכתב סופר. ולמה לי תו הא דהכא בגמ' דפירקין ולעיל מוקמינן לה דהא דהכא אפילו לכתחילה בספרא מובהק שבקי בתורת גיטין ולא יכתבנו אא"כ שמע מפי הבעל. [רש"י]:

נקיי הדעת נוהגין. שלשונם קצרה לא היו חותמין עד. אלא פלוני בן פלוני [רש"י].

כתב חניכתו וחניכתה כשר. [פי' הר"ב שם לווי כו'. וכן פירש"י וזה] ל' הרא"ש פירש"י שם לווי של המשפחה וכן משמע בגמ' חניכת אביו בגיטין עד י' דורות. רשב"א אומר עד ג' דורות [וכתב ב"י בשם המרדכי דהיינו אע"פ שלא הוזכר שמותם כי אם ראש המשפחה. ומיירי בעדי מסירה דוקא. ע"כ] מכאן ואילך פסול. ור"ח ור"ת ז"ל מפרשים שם לווי של האיש עצמו או של האשה. וחניכת אבות דגמ' חניכה אחרת ולא מיירי בשם לווי. ע"כ. וכתב ב"י דלרש"י נמי שם לווי [של] האיש עצמו בגט חשיב שפיר לכתוב. דסברא הוא דעדיף מחניכת המשפחה. ע"כ. וא"ת ומאי איכא בין חניכה דהכא למשנה שמו דתנן במ"ב פ"ד שפי' הר"ב שהיו לו שני שמות כו'. זה מבואר בדברי המגיד פ"ג דחניכה היינו שני שמות במקום אחד אבל משנה שמו דלעיל היינו שני שמות בשני מקומות. וכמבואר בלשון הר"ב שם. אלא שכתב שהרמב"ן כתב דבדיעבד כשר. ושהרשב"א כתב שאפי' לכתחלה מגרש באחד מהם. והב"י ר"ס קכ"ט כתב לשון הרשב"א. ובלשונו העתיק משנתינו. דגריס וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין אחר כתב חניכתו כו'. וגם הרא"ש גורס כן. וכתב בפ"ד תירון אחר דחניכה דהכא לכתחלה סגי ביה דמיירי בחניכה שמכירין אותה בכל מקום והכל קורין אותו בשם חניכה לחוד. ונ"ל שזו היא ג"כ דעת הראב"ד בהשגה שכתב והוא שיהא רגיל באותו חניכה יותר. ע"כ. וכתב הב"י דלהרמב"ם נמי דוקא בדיעבד. ודלדעתו שגורס הרמב"ם וכך היו נקיי כו' קודם כתב חניכתו כו' וכן גירסת רש"י. ע"כ. ולא נראה כן בפירושו שהרי מפרש חניכתו כו'. ואח"כ מפרש נקיי הדעת. ולא קשיא שלא העתיק בחבורו נקיי הדעת כו' שכן לדברי הב"י הרי לא העתיק גם כן גבי עדים. לפיכך אפשר לי לומר שהרמב"ם סובר ג"כ דלכתחלה. ומה שדקדק הב"י מדהכניס דין חניכה וחניכתו בדין מי שהיו לו שני שמות בין כותב שם העיקר לכותב שם הטפל דזה לאשמועינן דבכותב שם הטפל נמי איכא כשרות בדיעבד כו' כמו בחניכה דבדיעבד. יש לי לומר בהפך. דכיון דזה דרכו להעתיק המשנה כלשונה כל היכא דאפשר ולפי שלשון המשנה ואם כתב חניכתו וחניכתה כשר. משמע בדיעבד. לכך החכים בחכמת לשונו להכניסו בין הדבקים הללו. ולחברו בחלוקת כתיבת עיקר השם ולומר שכמו שכותב עיקר השם וכל שם כו'. כן אם כתב חניכתו כו' נמי כשר. וכזה כן זה. כמו שעיקר השם עם וכל שום כו' לכתחלה כותבין כן כך כתיבת חניכה כשרה לכתחלה. וכבר כתב הרמב"ם בהקדמת חבורו שמחלק כל פרק להלכות קטנות. וכאן מפסיק ומחלק בין חניכה לדין כתיבת שם הטפל. וזו ראיה גמורה לדברי מדהסמיך דין חניכה לדין כתיבת שם העיקר. דאילו לב"י ה"ל לחבר כתיבת חניכה לדין כתיבת שם הטפל. ולהפסיקו מכתיבת שם העיקר. ואל תשיבני אילו נתכוין הרמב"ם להורות שכתיבת חניכה כשר לכתחלה. והרי לפי זה הוא גורס וכך היו נקיי כו'. אחר כתב חניכתו כו'. למה לא העתיק כל לשון המשנה. גם וכך היו נקיי כו' והיה מבואר היטב דלכתחלה הוא. כי לא מחכמה שאלת על זה שמכיון שהוא יכול להורות זה בלא העתקת [כל] לשון [המשנה] אך בחבור וסמיכת ופסיקות הלשונות עדיף טפי משום לעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה כ"ש הוא ז"ל אשר דעת שפתיו ברור מללו:

בישראל כשר. פי' הר"ב אם אנסוהו בדין וכו'. גמ'. ותנן נמי בסוף פ"ה דערכין וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דאי אניס אין גיטו גט. וכתב הרמב"ם בסוף פ"ב מה"ג ולמה לא בטל גט זה. שהרי הוא אנוס בין ביד נכרי בין ביד ישראל. שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו. או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין [זה] אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל. ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות. ויצרו הרע שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. ע"כ.

ובנכרים פסול. כתב הר"ב כדין פסול ופוסל מן הכהונה גמ'. ומסקינן דטעמא דבדין נכרים בכדין ישראל מיחלף ואי אמרת דאינו פוסל אתי למימר דבדין ישראל ע"י עישוי נמי אינו פוסל. וההוא גיטא מעליא הוא. שלא כדין דנכרים בכדין דישראל. לא מיחלף. פירש"י ואי אמרת מיחלף בשלא כדין דישראל. ואתי למימר שלא כדין דישראל נמי לא פסיל. ואמרן לעיל דפסיל. היא גופה גזירה הוא אטו כדין. וגזירה לגזירה לא גזרינן:

ובנכרים חובטין אותו כו'. שעכשיו אין הנכרי אלא כמקל ורצועה לב"ד של ישראל ושלוחו של ב"ד. ואין מדקדקים בשליח שהוא חובט אם הוא ישראל או נכרי. הר"ן: