Tractate Gittin - Chapter 2 - Mishnah 7

אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר מֵת בַּעְלָהּ, נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִּטָּהּ, חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ וִיבִמְתָּהּ וּבַת בַּעְלָהּ. מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה, שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ. הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה אֶת גִּטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר, בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם:

חמותה ובת חמותה כו׳ אינן נאמנות לומר מת בעלה, משום דסניין לה ומכוונין לקלקלה:

ובלבד שהיא צריכה לומר בפ״נ ובפ״נ. ודוקא כשהתנה הבעל עמה בשעה שמסר הגט לידה ואמר לה לא תתגרשי אלא בבית דינו של פלוני ותאמרי בפ״נ ובפ״נ. והב״ד לוקחין אותו מידה אחר שאמרה בפ״נ ובפ״נ, וממנין שליח שיחזור ויתן אותו לה. אבל אשה שגיטה יוצא מתחת ידה בכל מקום שהיא, הרי זו מגורשת, ואפילו שאין הגט מקוים בחותמיו, ואינה צריכה שתאמר בפ״נ ובפ״נ:

נאמנות להביא את גטה. מפרשים בגמרא בח"ל. דכיון שצריכה לומר בפ"נ ובפ"נ. ואי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה. מהימנא. דליכא למימר דלקלקלה מכוונה. אבל בא"י דאינה אומרת בפ"נ ובפ"נ. ואי אתי בעל ומערער משגחינן ביה. אינה נאמנת. דחיישינן דמכוונה לקלקלה:

חמותה. עיין במשנה ד' וז' פט"ו דיבמות ומ"ש שם:

ובלבד שהיא צריכה לומר כו'. עיין מ"ש בפ"ק משנה ג'. וכתב הר"ב ודוקא כשהתנה כו' וא"ל לא תתגרשי כו' ותאמרי בפ"נ כו' וכן לישנא דגמ'. וכך העתיק הרמב"ם בפירושו. ומיהו לאו שיתנה הוא שתאמרי כו' ואי לא אתני לא. דאפילו לא אתני כיון שעשה אותה שליח צריכה שתאמר כו'. וכן יורה לשון הרמב"ם בספ"ז מה"ג [הלכה כ"ג]. וז"ל הר"ן וקמ"ל מתני' שאע"פ שאילו רצתה האשה לומר כבר נתגרשתי בגט שבידי לא היתה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ. אפ"ה כל שהיא אומרת שנעשה שליח. צ"ל בפ"נ ובפ"נ. ולא מפטרה במגו דאי בעיא אמרה נתגרשתי ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אשה שגטה יוצא מתחת ידה כו' ואפילו שאין הגט מקוים כו'. כ"כ הרמב"ם. ומסיים בחבורו ספ"ז מה"ג שהרי אינה מקלקלת על עצמה. ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בב"ד עד שיהא שם מערער. לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא. ואין חוששין שמא ימצא מזויף. כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזויף או בטל. שאם נחוש לדברים אלו וכיוצא בהן. כך היה לנו לחוש לגט שיתן הבעל בפנינו שמא בטלו ואח"כ נתנו. או שמא עדים פסולים חתמו בו. והרי הוא כמזויף מתוכו. או שמא שלא לשמה נכתב. וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידנו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל. כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה. שאין דיני האיסורין כדיני הממונות. ע"כ. וכתב הכ"מ הרשב"א תמה מדתנן בפ"ב דכתובות [ע"ה]. האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת. ואם יש עדים שהיא א"א. אינה נאמנת ע"כ. ואיני רואה מקום לתמיהה זו. דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מתחת ידה. עכ"ל: