Tractate Gittin - Chapter 2 - Mishnah 4 גיטין פרק ב׳ משנה ד׳

אין כותבין במחובר. מפני שמחוסר קציצה:

כתבו על המחובר וכו׳ הכי קאמר, כתב במחובר הטופס, שהוא כל הגט כולו חוץ ממקום האיש ומקום האשה והזמן:

ותלשו וחתמו. כלומר שכתב התורף שהוא מקום האיש והאשה והזמן אחר שתלשו:

כשר. דכיון שנכתב התורף בתלוש. אע״פ שהטופס נכתב במחובר, כשר:

על הנייר המחוק. שיכול לחזור ולמוחקו עד העדים ולכתוב עליו מה שירצה ולא מנכרא מלתא, שהרי עדים נמי על המחק הם חתומים:

ודפתרא. אין המחק שלו ניכר. דיפתרא, דמליח וקמיח ולא עפיץ:

וחכמים מכשירין. בגיטין בלבד. דסבירא להו עדי מסירה כרתי, והעדים שהגט נמסר בפניהם הם עיקר הגרושין, לא עדי חתימה. אבל בשאר שטרות דסמכינן אעדי חתימה, מודים חכמים שאין נכתבים לא על נייר מחוק ולא על דיפתרא. והלכה כחכמים:

אין כותבין במחובר כו'. פי' הר"ב שמחוסר קציצה עיין בפירוש משנה דלעיל:

כתבו במחובר כו'. כתב הר"ב ה"ק כתב במחובר הטופס וכו'. גמ'. וכתב הר"ן דליכא למימר בדיעבד אפילו תורף כשר דהא כיון דמחובר פסולא דאורייתא הוא. אפי' דיעבד אית לן למפסליה. ע"כ. אבל טופס דאסור לכתחלה אינו אלא גזירה משום תורף ועיין במשנה ב' פ"ג. ולשון דפוס הוא שהוא העתק ותואר הגט [*כך נראה לי וראיתי בפירש"י פרק קמא דזבחים דף ג' טופס [כו'] מו"ל ?) בלע"ז. ע"כ] ותורף פירוש גילוי הגט מל' יניחנה במקום התורפה במשנה ח' פ"ח דתרומות. ומ"ש שהוא מקום האיש כו' עיין בפירוש משנה ב' פ' דלקמן. ומ"ש והזמן. כתב הב"י בסי' קכ"ג יש לעיין כיון דכתיבת זמן בגט ליתא אלא מדרבנן [כמ"ש לעיל במשנה ב'] כל ששאר התורף נכתב כהלכתו. זמן לא יהיה לו אלא דין טופס. וצ"ע. ואפשר דאלמוהו כאילו היה של תורה. כדאשכחן במוקדם לדעת הרא"ש. וכמ"ש בסי' קכ"ז. עכ"ל. ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ח בשינה שמו וכו' גם עיין מ"ש במשנה ה' פרק בתרא ומ"ש הר"ב אע"פ שהטופס נכתב במתובר כשר. עיין מ"ש במשנה דלקמן ובמשנה ב' פרק דלקמן.

על הנייר המחוק. פי' הר"ב שיכול לחזור ולמחקו כו' ויעביר תנאי שהיה בו. רש"י. ומ"ש הר"ב שהרי עדים נמי על המחק. כן לשון רש"י. וכתב ב"י בשם העיטור ואע"ג דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים ויהיה ניכר אצל מחק דעדים. סבר ת"ק דגזרו דלמא דמי האי מחקא להאי מחקא. וחכמים מכשירין. דאי איכא חששא אזלינן לעדי מסירה. ע"כ. והרא"ש מפרש דמתניתין בעדים על המחק והגט שלא על המחק. דהשתא כשימחוק הכתב ויכתוב מה שירצה יהיה הוא ועדיו על המחק. ולא מנכרא מלתא. והר"ן פי' שהוא על המחק ועדיו על הנייר. דהשתא ג"כ כשימחוק ב' פעמים לא מנכרא מלתא.

וחכמים מכשירין. כתב בהגהות אשר"י וז"ל אין לתמוה איך מכשיר ר"א בדבר שיכול להזדייף. והא מודה ר"א במזויף מתוכו [כמ"ש במשנה ה' פ"ק] שהוא פסול דהא מודה נמי היכא דלא אתי למסמך עלייהו כגון בשמות מובהקים דכשר. ה"נ כשר. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ג' פרק ד'. ומ"ש הר"ב אבל בשאר שטרות דסמכינן אעדי חתימה. ואע"ג דבשאר שטרות נמי קי"ל דעל ידי עדי מסירה גובה מנכסים משועבדים (כדתנן) [כמ"ש] במשנה ד' פ"ט. מכל מקום כיון דלגוביינא קיימא דלמא לא מפיק להו עד זמן ארוך ושכחו עדי מסירה את הדבר וסמכינן אעדי חתימה והוא מזייף כתב העליון. וחותם העדים עומד במקומו כפירוש רש"י. והקשו בתוספות דלמה יש לטעות ולסמוך על עדי חתימה בדבר שיכול להזדייף. לפיכך פי' ר"י דטעמא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב (ירמיהו ל״ב:י״ד) ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים. ופירש הר"ן דבשלמא בשטר שאינו יכול להזדייף זוכרין צורתו של שטר. ואילו נזדייף בו כלום הוי זיופו ניכר מש"ה תנן דגובה מנכסים משועבדים שהרי ראוי לעמוד ימים רבים. אבל בשטר שיכול להזדייף אע"פ שאם יבאו ויעידו שלא נשתנה כלום היה ראוי לסמוך על עדותן. אעפ"כ אין הדבר מצוי שיזכרו לזמן מרובה שלא נשתנה בו כלום. ונמצא שאין ראוי לעמוד ימים רבים. או שמא כתב שהוא יכול להזדייף אינו ראוי לעמוד ימים רבים שמעצמו הוא נמחק. ע"כ. וכתבו עוד התוספות והר"ן דהא דקאמר אבל בשאר שטרות לא. הני מילי בשטרות העומדים לראיה. אבל שטר מכר ומתנה שעשוי לקנות בו לפי שעה הוו כמו גטין כדפירש הר'"ב במ"ה פ"ק דקדושין כתב על הנייר או על החרס שדי נתונה לך וכו'. ועוד [שם] בריש הפרק לענין שטר אירוסין: