Tractate Gittin - Chapter 1 - Mishnah 5

כָּל גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד כּוּתִי, פָּסוּל, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. מַעֲשֶׂה, שֶׁהֵבִיאוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִכְפַר עוֹתְנַאי גֵּט אִשָּׁה וְהָיוּ עֵדָיו עֵדֵי כוּתִים, וְהִכְשִׁיר. כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹתְמֵיהֶם גּוֹיִם, כְּשֵׁרִים, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אֵלּוּ כְשֵׁרִין, לֹא הֻזְכְּרוּ אֶלָּא בִזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְהֶדְיוֹט:

חושן מגיטי נשים. שאם יש עליו עד כותי אחד, כשר. אבל שניהם כותים, פוסל ת״ק אפילו בגיטי נשים. ורבן (שמעון בן) גמליאל עשה מעשה והכשיר אפילו כששניהם כותים. ואידנא דגזרו על הכותים שיהיו כגוים לכל דבריהם, לא שנא שאר שטרות ול״ש גיטי נשים אפילו עד אחד כותי פסול:

בערכאות של גוים. שהעידו העדים עדותם לפני השופט במקום מושב משפטיהם. והוא שידענו באותו שופט ובאותם עדים דלא מקבלי שוחדא. ודוקא בשטרי הלואות ושטרי מקח וממכר שהעדים ראו בנתינת הממון. אבל שטרי הודאות וגיטי נשים, וכל דבר שהוא מעשה ב״ד בערכאות שלהם, הכל פסול:

ר״ש אומר כשרים. לא הוזכרו בבית המדרש להפסל:

אלא בזמן שנעשו בהדיוט. ע״י גוים הדיוטות שאינם דיינים. ואין הלכה כר״ש:

כל גט. בר"פ בתרא דב"ב כתב הר"ב כל שטר קרוי גט:

חוץ מגטי נשים כו'. פי' הר"ב שאם יש עליו ע"א כותי כשר וכו' מפרש בגמ' כגון דחתם ישראל לבסוף כלומר אחר הכותי דאי לאו דכותי חבר הוא לא מחתים ליה מקמיה דאין עדי גט חותמין זה בלא זה גזירה משום האומר כולכם [שאם תאמר חותמין זה בלא זה שמא יעידו שנים ותטול הגט בידה ותחשוב שכבר העידו בו ועדיין לא נתקיים התנאי. כן לשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין [הל' כ"ט] ועיין בר"ן בפי' הגמרא] אבל שאר שטרות דחתמי זה שלא בפני זה. אימר רווחא שביק למאן דקשיש מיניה. והיינו לישראל אחר דקשיש ואתא כותי וחתם למעלה הימנו. וכי תימא היכי מוקמינן כולא שטרא אפומא דחד סהדא דהיינו ישראל דחתים בסוף. כתבו תוספות ור"ן דלמאן דס"ל כותים גירי אמת הן. אלא דחייש שאין בקיאין בדקדוקי מצות. כדאיתא בגמרא דחששא דרבנן בעלמא היא סמכינן אהאי דחתם בסוף:

מעשה שהביאו כו'. והיו עדיו עדי כותים. פי' הר"ב והכשיר אפילו כששניהם כותים. ור"ג מפליג פליג וחסורי מחסרא וה"ק ור"ג מכשיר בשנים ומעשה נמי וכו'. גמ'. וכתבו התוס' ולדידיה דאחזוק בהא כלומר בגטין ושחרורין ולא אחזוק בהא בשאר שטרות. ע"כ. ולת"ק אפי' באחזוק לא סמכינן עלייהו לפי שאין בקיאים בדקדוקי מצות:

בערכאות של גוים. פי' הר"ב שהעידו וכו' במקום מושב משפטיהם והוא לשון ערך וסדור:

כשרים. כתב הר"ב ודוקא בשטרי הלואות ושטרי מקח וממכר שהעדים ראו נתינת הממון. ובגמ' אמרינן במכר (מכי) [דאי לא] יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו לאסהודי שקרא והקנין עצמו נגמר ע"י זוזי שקרקע נקנה בכסף. וכתב הר"ן ונ"ל דלאו מדינא אמרי הכי. דכיון דגר פסול לעדות. כי לא מרעי נפשייהו מאי הוי אטו משה ואהרן מי לא מהימני. ואפ"ה רחמנא פסלינהו. אלא ודאי ה"ק דמכח תקנתא דרבנן היא כיון דקי"ל דקושטא קאמרי. דאל"ה לא הוו מרעי נפשייהו. ע"כ. ושטרי הלוואות לא אתמר בגמ'. אבל דעת הרמב"ם להשוותו לדין שטר מכר. ופי' המגיד בפרק כ"ז מהלכות מלוה שטעמו שכיון שעיקר השעבוד חל מחמת קבלת המעות. לענין טענת פרעתי יכול לומר שטרך בידי מאי בעי ע"כ. וכ"ש לענין להד"ם. ואלא מיהת לענין לגבות מבני חרי בלבד. ומ"ש הר"ב אבל שטרי הודאות וגטי נשים וכל דבר שהוא מעשה ב"ד כו' ותני חוץ מכגיטי נשים. גמ'. אבל לא הוזכר בגמ' אלא שטר מתנה. ופורש"י דע"י השטר הוא קונה אותה המתנה במסירת השטר ושטרא חספא בעלמא. ע"כ. אבל הרמב"ם כתב שטרי הודאות ומתנות וכתב הכ"מ ועל שטרי הודאות יש לדון דכיון דשטרי ראיה הם למה יפסלו. וי"ל דאע"ג דאודי ליה שחייב לו. אינו כלום. אא"כ הודה בפני עדים כשרים. וכיון דגוים פסולים לעדות אינו כלום. ע"כ:

ר"ש אומר אף אלו כשרים כו'. מפרשינן בגמ' דדוקא בדאיכא עדי מסירה הוא דמכשיר. ודס"ל כר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ומיירי נמי בשאותן עדים החתומים בגט שמותיהן מובהקים. כלומר שהם נכרים שהן גוים הא לאו הכי חיישינן דלמא אתי למסמך עלייהו. דמודה ר' אליעזר במזויף מתוכו שהוא פסול. ות"ק נהי דס"ל כרבי אליעזר אפ"ה פסל גטי נשים ושחרורי עבדים אפילו בעדי מסירה ושמות מובהקים. משום דגזר שמות מובהקים. אטו שאין מובהקים. לשון הר"ן. וצריך לומר דכולה חדא גזירה הוא. דאי לאו הא. לא קיימא הא:

לא הוזכרו. פי' הר"ב בבית המדרש להפסל כו'. דהדיוט לית ליה קלא. ואפי' בשמות מובהקים איכא למיחש שמא יטעו לומר דישראלים נינהו. ואסקו שמייהו הכי ויבאו להכשיר בלא עדי מסירה. משא"כ ערכאות דקלא אית להו וידוע דגוים נינהו. ולא אתי למסמך עלייהו. ולא אתי לאכשורי אלא בעידי מסירה. הר"ן: