Tractate Parah - Chapter 5 - Mishnah 4

שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁחֲתָכָהּ לְחַטָּאת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יַטְבִּיל מִיָּד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יְטַמֵּא וְיַטְבִּיל. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס:

שפופרת. של קנה שחתכה. תיקנה לשום בה מי חטאת או אפר חטאת, אפילו חתכה חבר שאינו חשוד על הטומאה:

ר׳ אליעזר אומר יטביל מיד. ואיכא היכרא. דפרה נעשית בטבול יום, משום דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש, שמא נשאר בכלי רוק היוצא מפיו של עם הארץ ועדיין הוא לח בשעת גמרו של כלי ומטמאו. ואע״ג דטומאה זו אינה צריכה הערב שמש אלא טבילה בלבד, מכל מקום איכא הכירא, משום דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמא אדם וכלים, ואי איתא דפרה היתה צריכה הערב שמש, גם היא היתה צריכה:

ר׳ יהושע אומר יטמא ויטביל. דבענין אחר ליכא הכירא, כיון דכלים הנגמרים בטהרה לא בעו הערב שמש לקדש. והלכה כר׳ יהושע:

הכל כשרים לקדש. כל הטהורים כשרים להשליך האפר על גבי המים, ואפילו נשים. דכתיב גבי אסיפת אפר הפרה, ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה, ודרשינן איש, להכשיר את הזר. טהור, ואפילו אשה. והניח, מי שיש בו דעת להניח, פרט לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח. ובתר [אסיפת אפרה] כתיבא הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים. למדנו שכל הכשר לאסיפת אפרה כשר לקידוש:

ר׳ יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה. דאם איתא דכל הכשר באסיפה כשר בקידוש, לכתוב ולקח לשון יחיד בקידוש, כי היכי דכתב ואסף לשון יחיד באסיפה, מאי ולקחו, דאפילו הנך דפסולים התם כשרים הכא, כגון קטן. אבל אשה לא, דכתיב ונתן, ולא ונתנה:

שפופרת. פירש הר"ב של קנה. וכשהוציא כל הככי שבה. דאז מקבלת טומאה. כדתנן בספי"ז דכלים:

לחטאת. פירש הר"ב לשום בה מי חטאת או אפר חטאת. וא"צ לאפר חטאת שיהיו כלי אבנים אחר שעבר עשייתה. שמשום שנעשית בטבולי יום החמירו בה כל החומרות. ואחר כך אין לחוש עוד לשיזלזלו בה. כ"כ התו' פ"ג דחגיגה דף כ"ג [ד"ה שפופרת] וכ"כ בפ"ו דנדה דף מ"ט [ד"ה כשר] לענין קדוש מי חטאת. והכי תנן לקמן:

רא"א יטביל מיד. פי' הר"ב ואיכא הכירא כו' דכלים הנגמרים כו' ועדיין הוא לח. דרוק אינו מטמא יבש. כדתנן ברפ"ז דנדה ופי' הר"ב שם בחגיגה [פ"ג משנה ב']. ומ"ש הר"ב דטבילה זו א"צ הערב שמש. גמ' דחגיגה [דף כ"ג] ופי' התוס' מדלא תנא התם בהדיא. וכי תימא א"כ הייתי אומר דלתרומה טבילה מיהא בעיא. וי"ל דליכא למטעי בהכי. דא"כ נימא בהדיא צריכין טבילה לתרומה. והערב שמש לקדש. ע"כ. ומ"ש הר"ב דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו גמרא שם וכשמזה ביום הז'. מזה ואח"כ טובל. כמ"ש הר"ב בסוף מכילתין:

רי"א יטמא ויטביל. פירש הר"ב דבענין אחר ליכא היכרא כיון כו' לא בעו הערב שמש לקדש. וכ"כ הר"ש. וכלומר שאף על פי שלחטאת עשאוה כטמא מת לטמא אדם. כיון דגם לקדש אין בו הערב שמש. אין הצדוקים מרגישין בכך. דהנך חומרות כולהו מדרבנן. והרגשת הצדוקים תהיה במה שאנו מטמאים במקום אחר עד שיעריב שמשו. וכדפרישנא בפ"ג משנה ז' [ד"ה ומיטמאים]. ולפיכך כשאין צריך הערב שמש אף לקדש. לא ירגישו במה שעכשיו ג"כ אין מצריכין הערב שמש:

הכל כשרים לקדש. לר"י לאתויי קטן. לרבנן לאתויי אשה. גמרא פ"ק דערכין דף ג' ועיין מ"ש פרק בתרא משנה י'. ומ"ש הר"ב כדדרשינן איש להכשיר את הזר כו'. וליכא למדרש איפכא. איש ולא אשה. טהור ואפילו קטן. דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ"ג) כל הפרשה כולה משמע מקרא זה מוציא מיד משמע מקרא שלפניו. רש"י פ"ח דיבמות דף ע"ב. ולהכי דרשינן להכשיר את הזר. להוציא ממשמע מקרא שלפניו דדוקא בכהן:

לקדש. לשון הר"ב להשליך האפר ע"ג מים. ע' בפי' הר"ב בפ"ק דתמורה מ"ה ומ"ש שם. וכבר רמזתי זה לעיל ספ"ד:

קטן. עיין בפרק בתרא מ"י:

רבי יהודה מכשיר בקטן. פי' הר"ב דאם איתא כו' לכתוב ולקח לשון יחיד וכו' מאי ולקחו דאפילו הנך דפסולים כו' כגון קטן. והא דמכשיר טפי בקטן. מבחרש ושוטה. י"ל משום דאתי לכלל דעת. תוס' פ"ד דיומא דף מ"ג. ובגמ' ורבנן אי כתב ולקח ונתן. ה"א עד דשקיל חד ויהיב חד דאותו דשקיל האפר יתנהו אל המים. כתב רחמנא ולקחו. ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן. דאפילו שקלי תרי ויהיב חד:

ופוסל באשה. פי' הר"ב דכתיב ונתן ולא ונתנה אע"ג דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. ואפ"ה לא ממעטינן אשה אלא היכא דכתיב איש בהדיא (כמ"ש במ"ז פ"ד דב"ק) י"ל דשאני הכא מדשני קרא בדבוריה ולקחו לשון רבים. והדר כתיב ונתן לשון יחיד. להכי דרשינן ולא ונתנה תוס' דיומא (שם ד"ה ונתן):

ובאנדרוגינוס. אבל טומטום אפילו ת"ק פסל ליה מפני שהוא ספק ערל כדאמר בפ' הערל *[לענין תרומה] (טומטום שקדש קדושו פסול מפני שהוא ספק ערל) וערל שקדש (קדושו) פסול. דס"ל כר"ע דמרבה ערל כטמא (בר"פ דהערל) לענין שאסור לאכול בתרומה *[מדכתיב (ויקרא כ״ב:ד׳) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב. ומדרבי [לענין תרומה] גבי טמאים ש"מ דכי הדדי נינהו] והא דלא קתני ת"ק (חוץ) מטומטום. י"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ותנא חוץ מחש"ו. ושייר ערל וטמא וטומטום. תוס' (שם ד"ה הכל) ועיין בפרק בתרא משנה י'. ששם יש לי מקום להאריך בזה בס"ד: